רודולף אוטו, בספרו 'על הקדושה', מתאר את החוויה הדתית כ'מיסטריום טרמנדום'- מסתורין נורא. לדבריו, במרכזה של התופעה הדתית עומדת חווית המפגש עם הקודש. חוויה אשר מעורבים בה תחושה של חרדה נוראה, עמידה מול המסתורי והבלתי מובן, אך גם תחושת הקסמות ואהבה כלפי אותו מסתורין נורא הוד. יהיו רבים, מן הסתם, אשר ירימו גבה למשמע תיאור זה. לדידם התופעה הדתית היא חוויה אשר מעורבים בה בית כנסת ישן, מריבות בין הגבאים, קריאה ב'שיחת השבוע' וכמה ויכוחים על פוליטיקה ("נו מה? נתניהו יותר טוב?"). כמובן שהסיבה לאותה השתאות היא העובדה שאנו משתמשים במושג 'דת' לתיאור שתי תופעות שונות לחלוטין. האחת הנה נחלתם של יחידי סגולה. של נביאים, מיסטיקנים, צדיקים ובעלי סוד. האחרת הנה נחלתו של האדם הפשוט, של ההמון. בעבור הצדיק התופעה הדתית היא אכן מסתורין נורא. זוהי חוויה בלתי אמצעית של מפגש עם המוחלט. זוהי חוויה אשר משתלטת לחלוטין על חייו ועל נפשו. חוויה של טוטאליות חסרת רחמים אשר לה הוא מקדיש את כל זמנו ואת כל כוחותיו. לעומת זאת בעבור האדם הפשוט הדת היא מסגרת חברתית, מקום מרגוע ואף מחוז של נוסטלגיה. אין היא משתלטת על חייו אלא מהווה את הרקע להם. אין הוא מקדיש לה את כל כוחותיו וזמנו אלא לכל היותר מספר דקות בכל יום. כאמור, שתי התופעות מכונות בתואר 'דת', אולם היחס ביניהן טעון בירור. ניתן לראות בהן שתי תופעות שונות לגמרי אשר נובעות ממקורות שונים לחלוטין. לעומת זאת, ניתן לטעון כי אך ורק דתם של הצדיקים היא הדת 'האמיתית'. דת ההמון, על פי טיעון זה, הנה התופעה הדתית בהתנוונותה ובהידרדרותה. יהיו גם כאלו (כגון פרויד למשל) אשר יטענו כי "רק דתו של האדם הפשוט ראויה לשם דת" . בדתם של הצדיקים והמיסטיקנים הם יראו תופעה חריגה מבחינה פסיכולוגית ואישית אשר אינה משקפת את התופעה הדתית ככלל. אך האמנם מדובר בתופעות שונות כל כך במהותן? הבה וננסה להתבונן לרגע מקרוב בשתי התופעות הללו, אשר במבט ראשון הנן שונות כל כך. כאמור, דתו של הצדיק מתאפיינת ראשית כל בקיצוניות חסרת הפשרות שלה. אין טעם לשאול מהי הדת בשבילו, שכן בשבילו הדת היא הכל. היא הנה תכלית חייו וסיבת קיומו. אין לו חיים מעבר לחיים הדתיים ואין לו כל שאיפה מעבר לריצוי האל. הדת אינה ממלאת עבורו פונקציה כלשהי. הוא זה אשר משרת אותה. יחסו לקודש הוא יחס של מסירות מוחלטת, ללא תנאי. העבודה הדתית אמנם עשויה לספק לו אושר, שלווה ואף חוויות רוחניות רבות עוצמה, אולם תוצאות אלו לעולם אינן סיבת עבודתו. עבודתו היא לשם שמים בלבד. ללא כל שאיפה לתמורה. כמובן שהדמות המוצגת כאן היא אידיאלית. במציאות דמויות כאלו הנן נדירות, או שאינן כלל בנמצא. אולם כל מי אשר שואף לקדושה, כל מי אשר שואף להקדיש את כל חייו לעבודת האל, הרי שהוא צועד בנתיב זה, אשר בקצהו נמצאת אותה מסירות מוחלטת וחסרת פניות, אותה קיצוניות חמורה ואינטנסיבית . בעבור האדם הפשוט, לעומת זאת, הדת אכן ממלאת פונקציה מסוימת. היא מהווה מסגרת חברתית ומחשבתית, אך גם יותר מזה. היא הנה אי של יציבות, נקודה קבועה בתוך מערבולת החיים. אליה הוא יכול לפנות ברגעי מצוקה ועליה יכול הוא להישען. בחיי היום יום הדת אמנם אינה מספקת לו חוויות יוצאות דופן או תובנות מעמיקות, אולם היא נותנת לו הצדקה לחייו ואמונה בעתיד- מעורפלת ככל שתהא. הדת מספקת ממד של עומק ומשמעות לחייו שהנם חיי חולין על פי כל קנה מידה. כאמור, חייו של האדם הפשוט אינם סובבים סביב הדת, אולם היא מהווה את הרקע שעליו הם מתנהלים. היא אמנם תופסת חלק מזערי מזמנו וממחשבתו, אולם זהו חלק חיוני. יתירה מזו, ניתן לומר כי האמונה הדתית הנה הנקודה היציבה אשר נושאת על גבה את כל חייו של האדם על כל יחסיותם ותלאותיהם. הדת יכולה למלא תפקיד זה בחיי האדם דווקא בגלל ממד הקיצוניות שבה. האמונה נתפסת בחייו של האדם כנקודה של מוחלטות, כאחיזה במה שמעבר. אמנם איש ההמון לרוב לא יחוש התעלות יוצאת דופן בעשותו את מצוות הדת, אולם אף על פי כן הוא יעשה אותן. הוא יעשה אותן מפני שהוא מאמין כי יש בכך ערך בפני עצמו. ערך אמיתי ובלתי מותנה, ללא קשר לאשר הוא חש. דתו של האדם הפשוט היא בדרך כלל דת נקיה ממיסטיקה או מכל 'חוויה דתית'. אין היא אוצרת בקרבה רבדים פילוסופיים עמוקים ואין היא נושאת עמה בשורה של תחיה רוחנית. אולם אף על פי כן יש בה ממד של טוטאליות. של אמונה פשוטה אך מוחלטת ובלתי מובנת. דווקא משום כך היא יכולה לשמש כעוגן הצלה מחיי היום יום. כיתד הננעצת בממד המוחלט של הדברים. האדם הרגיל יכול לחיות בשלווה בעולם החולין מפני שהוא יודע כי ישנו גם ממד של קודש. עולם אשר אליו הוא יכול לפנות ברגעי משבר, אשר הוא יעניק משמעות לחייו ואשר למענו יהיה אולי מוכן להקריב הכל בשעת מבחן (אשר אולי לעולם לא תגיע). אולם מהו אשר מעניק לאמונתו הפשוטה של האדם את אותה מוצקות, את ממד המוחלטות שלה? יש לכך גורמים רבים, אך בין השאר עושים זאת הצדיקים, אנשי השם. האדם הפשוט יודע כי קיימים (בהווה או בעבר), אנשים אשר הקדישו את כל חייהם לעבודה הדתית. אנשים אשר חיו בכל נפשם את הרובד המוחלט של הדברים. אלו הן דמויות מופת, דמויות על-אנושיות אשר מעניקות ממד של טוטאליות למטרה אותה שרתו בכזו קיצוניות חסרת פשרות. האדם הדתי הפשוט איננו שואף להיות צדיק ואף אין הוא נדרש לכך. הוא קשור יותר מדי לעולם החולין, אוהב הוא את חולשותיו הקטנות ואין הוא חפץ להיפרד מהן. מטבע הדברים גם אידיאל הצדיקות הנו אידיאל אשר רק מתי מעט יכולים לדבוק בו. רק בודדים יכולים להתמסר לחלוטין לעבודת האל ולהתנסות בפסגות ובתהומות של החיפוש הרוחני. אולם למרות זאת זקוק ההמון לצדיקים אשר באורח חייהם הקיצוני מעניקים את ממד המוחלטות להוויה הדתית. (כשם שהצדיק גם זקוק להמון, אשר יעניק ממד של 'נורמליות' להוויה הדתית ואשר יספק לה נקודת אחיזה גם בחיי היום יום). ניסיון ליצור דת של אנשים 'נורמלים', ניסיון ליצור דתיות 'רכה', ללא קיצוניות וללא ממד מוחלט, הרי שהוא נואל. דת שכזו אולי עשויה לשמש כשעשוע אינטלקטואלי או חברתי, אך לא יותר מזה. דת כזו תחסר את המרכיב המרכזי של ההוויה הדתית. את אותו ממד של טוטאליות חסרת פשרות, של אמונה עיוורת ובלתי מוסברת. ממד אשר עבור האדם הפשוט הוא משמש כנקודת ציר עליה יכול הוא לבנות את חייו. ממד אשר עבור האדם המחפש, השואף אל המוחלט, מהווה הוא את כל חייו ותכלית קיומו. הערה: לעיל השתמשנו במושג 'החוויה הדתית'. רבים אשר ניסו לבחון את הדת עשו זאת באמצעות בחינתה של החוויה הדתית באשר היא. רבים אחרים, אשר ביקשו להחיות את הדת ולהשיב לה את הרלוונטיות שלה, ניסו לעורר חוויות דתיות או אף ליצור כאלו באמצעים מלאכותיים. אולם הדת איננה חוויה דתית מסוג כלשהו. הדת היא משהו מעבר לזה. היא אותו ממד של אמונה מוחלטת אשר איננו תלוי באדם. חייו של הצדיק אולי מלאים בחוויות דתיות, אולם בשום אופן אין הוא עובד את אלוהיו על מנת לזכות בחוויות כאלו. עובד הוא מתוך התמסרות מוחלטת. מתוך דבקות באמת מפני שהיא אמת. ללא כל בקשת תמורה או רווח. גם אם בתחילת דרכו עדיין צמא הוא לחוויות מסוגים שונים, וגם אם לעתים עוצמת החוויה עשויה לשמש עבורו כמדד לנכונותה של הדרך בה הוא הולך, הרי שבו בזמן יודע הוא כי מטרתו היא העבודה לשמה. מטרתו היא הקדושה אשר איננה נתפסת ואיננה נגלית באמצעות חוויות כלשהן. חייו של האדם הפשוט גם הם נקיים מחוויות דתיות. עשוי הוא לעתים אולי לחוש התרגשות בתפילתו, אך לרוב אין הדבר כך. מתפלל הוא לא בגלל ההנאה שהדבר גורם לו (הנאה מפוקפקת למדי), אלא מפני שמאמין הוא כי כך צריך לעשות. מעבר לזה, הדת מעניקה לו את אותה וודאות ואת אותה מוצקות אך ורק מפני שיודע הוא כי היא דבר מה חיצוני לו. דבר מה אשר לא הוא המציאו ואשר לא בא לענות על צרכיו או להעניק לו סיפוק מסוג כלשהו. הערה 2: חשוב להדגיש כי ההבדל שבין הצדיק להמון איננו מתבטא בכך שהצדיק אוחז בתפקיד דתי כלשהו, שהוא מוכשר יותר, טוב יותר, או שיש ברשותו ידע או כוחות אשר אינם בנמצא אצל ההמון. (כמובן שדברים אלו הם אפשריים אך אינם הכרחיים). מדובר כאן בשני טיפוסים שונים לחלוטין, בסוגים שונים של אנשים. בעבור האחד הקיום הוא ערך בפני עצמו. החיים אינם אמצעי לדבר מה, הם המטרה. ככל שחיים אלו יהיו טובים ונוחים יותר כך הוא יהיה מאושר יותר. אמנם הוא ישאף כי לחייו יהיה גם ערך מוסף, אולם הם לא יוקדשו לדבר מלבד הקיום הארצי עצמו. לעומת זאת בעבור השני החיים הנם בעלי ערך אך ורק אם מוקדשים הם לדבר מה שמעבר להם. קיום לשם קיום הוא חסר ערך. הקיום הנו אמצעי למטרה הנמצאת מעבר לו, למטרה הדתית. חיים טובים בלבד לא יעשוהו מאושר- כשם שחיים קשים לא יעשוהו אומלל. אושרו או אומללותו תלויים אך ורק בידיעה כי חייו אכן מוקדשים לאותה מטרה אלוהית וכי אכן הם משמשים כאמצעי להשגתה. כאשר אדם כזה אכן מזהה את מטרתו ויכול להקדיש לה את כל ישותו- הרי שאכן הוא צדיק. כאשר איננו מוצא אותה הרי שהוא שוקע מטה מטה, חייו נעשים חסרי ערך והופכים לגהינום. כך או כך, בשום מקרה אין הוא יכול להסתפק בקיום בלבד ואין הוא יכול למצוא את אושרו בחיי ההמון.