האם ציפית לישועה? 1. נשענתי על מעקה הסיפון כשאני נושא את מבטי לעבר מזח האבן הישן המכוסה בירוקת. אט אט החלה הספינה מתרחקת ממנו, מותירה מאחוריה את הנמל הומה האדם ואת היבשת הנושנה. לאוזניי הגיעו קריאות המלחים הנפרדים ממשפחותיהם, טרם צאתם אל המסע ממנו יתכן ולא ישובו עוד. לא הרחק ממני, על טירת הירכתיים, ניצב דון פדרו, תקיף וגאה כמלך בהיכלו, כשהוא מרעים בקולו על אנשי הצוות. האזנתי לקולו כשאני נושם מלוא ריאותיי את אויר הים המלוח. לא היה עוד ספק בדבר. סוף סוף יצאנו לדרך. הפכתי את פני אל עבר האוקיינוס. הרוח הכתה בפני, נושאת אל אפי את ריח החופש והנדודים. מעבר לסיפון השתרע למלוא העין הים הכחול, עמוק ואינסופי. הוא כמו היה מונח לרגליי, ממתין שאסתער עליו ואחשוף את צפונותיו. רחש הגלים המתנפצים וקריאות השחפים כמו סיפרו את סיפורן של ארצות רחוקות, של איים נידחים ושל הרפתקאות מופלאות אשר המתינו מעבר לים. קו האופק כמו בישר על מה שמעבר לו, על הסוד אשר מעבר לכל האוקיינוסים, המקום אליו היו מועדות פנינו. למעלה ממאה שנה עברו למן היום אשר בו בני ארצי החלו לסלול נתיבות על פני האוקיינוס, נושאים עימם את תהילת הכתר הספרדי אל ארצות לא נודעות. פעמים רבות התקנאתי בגורלם של אותם הרפתקנים נועזים אשר הפליגו אל הלא נודע, ושבו כשהם עמוסים בזהב ועטורי תהילת עולם. כנער הייתי יושב שעות ארוכות כשאני מעיין בספרים עבי כרס אודות העולם החדש, או כשאני מאזין לסיפוריהם של יורדי ים זקנים, חולם על היום בו אפליג גם אני בעקבותיהם. אך למרות כל חלומותיי, מעולם לא עזבתי את עירי- עד לאותו יום בו הופיע בביתי דודני, פדרו, והציע לי להצטרף אליו למסע. להצטרף למשלחת אשר עמדה להפליג הרחק יותר מכל אשר היה לפנינו. דון פדרו היה יורד ים ותיק וקשוח אשר עשה שנים רבות בעולם החדש, בשרותם של הוד מלכותם הקתולים. עוד כילד הייתי מביט בתערובת של פחד ויראת כבוד בפניו הכהות והמזוקנות אשר השנים ותנאי מזג האוויר חרטו בהן את אותותיהם. כשכולי מוקסם הייתי מאזין לסיפוריו אודות מסעות כבירים, אודות יערות העד אשר בסוף העולם ואודות ערים של זהב בהן שוכנות ממלכות עתיקות. רק משבגרתי שמעתי מפיו גם סיפורים אחרים- אודות אכזריותו והפכפכנותו של הים, אודות תככים וקנוניות בלב הג'ונגל ואודות רעיו לנשק אשר הפכו למושלים מושחתים וצמאי דם או, גרוע מכך, לסוחרים הגונים הכלואים בתוך שגרת יומם האפרורית. יתכן והיה זה הפחד מפני גורל שכזה, אשר הביא אותו לנטוש את הצי ולקבל על עצמו את ראשותה של המשלחת אשר יצאה אל הארץ הלא נודעת. יחד עמו הופיע גם האב סיימון גיאורג, נזיר ישועי אשר נקלע לסכסוך עם ראשי מסדרו עקב חילוקי דעות תיאולוגיים. היה זה טיפוס קודר ואפלולי אשר פניו צרובי השמש העידו על השנים הארוכות אשר עשה בשליחות הכנסייה, בינות לשבטי הפראים. שמועות אמרו כי חרבו בקיאה בלהטוטי הסיף לא פחות מאשר לשונו בפלפולי התיאולוגיה. הם סיפרו לי על נזיר מתבודד המחזיק בידו מפה עתיקת יומין, מפה המכילה את סודה של ממלכת אלדורדו האגדית. לדבריהם, מוכן הוא להפקידה בידינו אם נימצא ראויים לכך. שלושה ימים לאחר מכן כבר ניצבנו בתאו של המתבודד הישיש, במורדות הרי הפירנאים. הישיש הקדוש סקר אותנו שעה ארוכה בעיניו הסומות למחצה ואחר אמר, כמו לעצמו "זהו המקום אותו קראו היוונים 'אוטופיה', אותו קראו האנגלים 'אבאלון' ואותו מכנים אתם 'אלדורדו'. אין מדובר במשל או באגדה. זהו מקום ממשי עד מאד, המקום אליו כל הנוסעים הגדולים ניסו להגיע- אך איש טרם הגיע אליו עד כה." "אך מה בדיוק יש שם?" הרהבתי עוז לשאול. הוא צחק. "אין שם זהב, אם לזה אתה מתכוון. אך יש שם את אשר הנך מחפש. את אשר הנך באמת מחפש- גם אם עדיין אינך יודע זאת." "האם זהו אי או יבשת?" תחת לענות הושיט לנו הנזיר מפה ישנה ומתפוררת. "הנה," אמר והראה באצבעו "עליכם להפליג בכיוון אשר מסומן כאן, ולהמשיך עד אשר תגיעו אל המקום." "לאיזה מרחק עלינו להפליג?" "זאת אין ביכולתי לומר לכם. עליכם פשוט להמשיך הלאה, עד אשר תבואו אל הארץ." "וכיצד נדע אימתי הגענו?" הוא צחק שנית. "כאשר תגיעו, תדעו כי הגעתם. או אז לא יהיה לכם עוד כל ספק בכך. אין מקום לספקות בארץ המובטחת." הוא הרהר לרגע ואחר אמר "אין הדבר קשה כל כך. עליכם רק להמשיך קדימה, יהא אשר יהא. אם תהיו נחושים די הצורך, אם לא תעצרו ולא תפנו לאחור, אני ערב לכם כי בסופו של דבר תגיעו." חודשים רבים ארכו ההכנות למסע. חודשים בהם שבענו מרורים, ידענו תקוות ואכזבות. במהלך זמן זה הצטרפו גם שני אנגלים לחבורתנו. האחד היה ג'והן אשלי, משורר צעיר בעל חזות סגפנית ועיניים לוהטות. משנודע לו על המסע המתוכנן כבש הרעיון את דמיונו והוא נשבע כי לא יניח לנו לצאת אלא אם כן ניטול אותו עמנו. השני היה היפוכו הגמור- הדוקטור סמואלס, רופא ומלומד איש אוקספורד, ברנש פעלתן ושופע מרץ. הלה היגיע אלינו כשהוא מצויד באינספור תכניות ומפות משל עצמו וטען- על סמך מחקריו- כי ידוע לו מקומו המדויק של האי אותו אנו מבקשים. אכן, היינו חבורה מוזרה למדי ולעתים קרובות שמעתי את פדרו ממלמל כי נדמה שכל המשוגעים ביבשת התקבצו על ספינה אחת, אך אף על פי כן כולנו היינו מאוחדים במטרתנו וכולנו היינו מוכנים לנטוש מולדת ומשפחה ולצאת לעבר הלא ידוע. 2. עד מהרה חלפה שמחת היציאה לדרך ואת מקומה תפסה עבודה קשה, שוחקת וסיזיפית. פדרו, אשר לא רחש אמון רב לצוות הספינה, רצה להכשירני לשמש כסגנו ועל כן ניסה להנחיל לי את כל חכמת הספנות. אני מעולם לא הורגלתי בעבודה וגופי כמעט כרע תחת הנטל. יומם ולילה נאלצתי לעמול בפרך כשאני משמש לעתים כנער סיפון ולעתים כאיש צוות מן השורה- ובו בזמן מנסה לשנן את כל תורות הניווט והימאות. הים הפך בעיני ליריב מסוכן וערמומי אשר יש להתמודד אתו ולהסכין לגחמותיו והשמים זרועי הכוכבים נדמו בעיני כמפה מטושטשת וקשה לקריאה. לא הרביתי להעסיק את מוחי בדבר המקום אליו היו מועדות פנינו וכל מחשבותיי היו נתונות לחבלים, למפרשים ולכיוון הרוח. בחצותנו את האוקיינוס נאלצנו להתמודד עם רוחות עזות אשר סחפו אותנו בלא יכולת התנגדות ועם תקופות של יובש בהן כל משב רוח לא הניע את מפרשינו. למדנו להסכין עם הנחשולים אשר איימו להטביענו ועם השמש הדרומית אשר קפחה על ראשינו באכזריות. לבסוף, כאשר כבר עייפתי מלקוות, סמוך לחופיו המזרחיים של העולם החדש, הזדקר מול עינינו אי ירוק ומכוסה בצמחיה. שם, בהתאם לחישוביו המדוקדקים של הדוקטור סמואלס, אמור להימצא המקום אותו אנו מחפשים. כולם היו אחוזי התרגשות. אולם אני באותם רגעים לא חשתי כל תחושת שגב. כל שהעסיק את מוחי היה המחשבה על המנוחה אשר צפויה לי ועל כך שסוף כל סוף בא הקץ לעמלי. ירדנו אל החוף. הדוקטור היה נרגש יותר מכולנו. "המבין אתה את פירוש הדבר, אנריקו?" פנה אלי "זהו גן העדן בחורי, גן העדן! והוא נמצא כאן, לפנינו, ולא באיזה עולם שמימי או בחזיון מעורפל. אנו ניטע כאן עצים, נחפור תעלות, נבנה בתים ונביא הנה מתיישבים חדשים. מאות מתיישבים חדשים! נקים כאן חברה, חברה מתוקנת, חברה בריאה. נבנה עולם חופשי ומשגשג. זה יקרה, אני חש בזאת. זה יקרה כאן." האזנתי לדבריו, אולם לבי היה חצוי. למרות מאמציי לא הצלחתי לגלות באי כל דבר פלאי או יוצא דופן. לא הצלחתי להבחין בכל הבדל מהותי בין חזונו של הדוקטור לבין היבשת אותה נטשנו מאחורינו. תחושת האכזבה הכתה בי. ככל אשר לבשו תכניותיו של סמואלס גוון יותר ויותר ממשי, כך עלתה וגאתה בי התקווה כי חלה איזו טעות וכי זה איננו המקום המבוקש. לבסוף דיבר האב סיימון. "נאמר לנו כי כאשר נגיע אל יעדנו לא יהיו לנו ספקות בכך. חוששני כי הספקות עדיין קיימים- ועל כן זה איננו המקום." סמואלס ניסה להתווכח ולהוכיח את טענותיו, אך ללא הועיל. מחשבה זהה קיננה בלב כולנו. אם אכן זהו המקום הרי שהוא דומה, דומה מדי, לעולם הישן ממנו ביקשנו להיחלץ. אם אכן מטרתנו הנה כה צנועה, כה אפשרית, כי אז כל הדרך לא היתה כדאית. לאחר דיון קצר הוחלט כי סמואלס יישאר באי עם חלק מאנשי הצוות ועם כמחצית מן הציוד. היו לו תכניות מרחיקות לכת והוא היה קצר רוח להתחיל במלאכה. איחלנו לו בהצלחה. הוא נותר על החוף ואנו פנינו חזרה אל הים. 3. לאחר חניה לצורך הצטיידות ומילוי השורות פנינו דרומה ושמנו פעמינו אל מיצרי מגלן, אותם מעברי מוות אשר היו למקום קבורתן של ספינות כה רבות. ככל אשר התקדמנו בדרכנו הלכו השמיים וקדרו והים נעשה מבשר רעות. עד מהרה כיסתה אותנו העלטה וסביבנו סערו כל כוחות התהום. הים רתח וגעש ונחשולי ענק התנשאו מעלינו. נדמה היה כאילו כל איתני הטבע חברו ביניהם כדי לעצור בעדנו. כאילו כל אלי השמים ואלי השאול הצטרפו יחדיו כדי להיפרע מאתנו על שהרהבנו לחדור אל תחומם. שלוש יממות נאבקנו בסופה. שלוש יממות של טירוף ושל אימה, בהן עמלנו יותר מאשר בכל מסענו עד עתה. שלוש יממות בהן ניסינו לשווא לעמוד בפני הרוחות, כאשר תחתנו פערה את פיה התהום האפלה והלחה. שלוש יממות במהלכן ניזוקה הספינה, איבדנו את אחד מתרנינו ואחדים מאנשי הצוות נסחפו בנחשולים. שלוש יממות בהן נשבענו כי לא נסוג מדרכנו. לאחר שלוש יממות הורה פדרו לסובב את חרטום הספינה. פנינו לשוב על עקבותינו כאשר הכישלון צורב בבשרנו, אך כאשר תחושתו אינה נעדרת גם שמץ של הקלה. שמנו פנינו צפונה והטלנו עוגן ברסיפה- עיר החטאים של העולם החדש, בבל אשר לחוף האוקיינוס. קשה לחשוב על ניגוד חריף יותר מאשר זה אשר בין המרחבים השוממים והאפלים בהם הפלגנו עד עתה, לבין אותו ערב-רב של צבעים וקולות, של טעמים ושל ריחות, אשר בו מצאנו עצמנו. היה זה מקום מוזר, צבעוני ומרתק. בליל של לשונות, חוויות ואמונות. מכשפים אשר הגיחו ממעבה היער הכריזו על מרכולתם ולצדם שוטטו הרפתקנים המוכנים להשכיר חרבם לכל דורש. נשים הציעו את חסדיהן ובסמוך להן בישרו נזירים בעלי עיניים רושפות על בואו של האנטיכריסטוס. ריחות קטורת התערבו עם ריח הים, וקולות המיסה עם צליל תופיהם של העבדים שחורי העור. מסורות עתיקות יומין התערבבו זו בזו והסעירו את הדם בעורקים. אמונות חדשות נולדו וגוועו ללא הרף ויצרים עזים התחרו זה בזה. איש מאתנו לא נותר אדיש לקסמו של המקום, אך דומה כי על אשלי הצעיר הוא השפיע יותר מכל. ימים תמימים הוא שוטט כהוזה ברחובות העיר כשהוא נחוש בדעתו לנסות הכל ולטעום מכל הבא ליד. ערב אחד הוא כינס אותנו בפונדק. "רבותיי," הוא אמר לנו חרש "מצאתי את המקום אותו אתם כה מחפשים." לרגע חשבתי כי יצא מדעתו אולם הוא המשיך "אנו כולנו היינו עיוורים, עיוורים ושוטים. האם באמת חשבנו כי ניתן למצוא את גן העדן בעזרת מפה? האם באמת האמנו כי ישנה רק דרך אחת ויחידה אשר תוביל אותנו לשם?" העפנו בו מבטים משתאים. "אינכם מבינים?" הוא הכה באגרופו בשולחן "הארץ אותה אנו מבקשים אינה נמצאת בשום מפה וכל דרך אינה מוליכה אליה. המפות רימו אותנו. גן העדן האבוד שלנו איננו מקום גיאוגרפי- הוא מצב, הלך רוח מסוים. הוא עשוי להימצא כאן כשם שהוא עשוי להימצא במקום ממנו יצאנו, או בכל מקום אחר בעולם. אין דרכים נכונות ודרכים שאינן נכונות, מאחר וכל דרך אשר נבחר יכולה להוליך אותנו אל המקום. אכן רבותיי, האי האגדי שלנו נמצא בכל מקום- מלבד מאשר בראשם של אותם שוטים הרכונים על מפותיהם המצהיבות ומשוכנעים כי דרכם הנכונה ואין בילתה." הוא סיים את נאומו והתיישב באנחה כבדה. נשתררה דממה. לרגע אחד חשבתי כי אכן הוא צודק. לרגע אחד חפצתי כי יהיה צודק. אולם אז התערב הכומר בקולו הפסקני "יצאנו לחפש אחר מקום מסוים. מקום אמיתי, ממשי. נאמר לנו כי רק נתיב אחד ויחיד יוליך אותנו אל מטרתנו. ידידי, אינני יודע מה גילית, אך ודאי לי כי אין זה הדבר אותו אנו מבקשים." אשלי התבונן בו לרגע כשהבעה של אכזבה על פניו, אך מייד פרץ בצחוק. "כמובן," אמר "אתם מחפשים מקום ממשי, מקום יחיד ומיוחד. בבקשה. המשיכו בחיפושיכם. המשיכו, עד אשר תרדו למצולות בעוד אתם עסוקים בחיפוש הנקודה האמיתית היחידה ביקום." אשלי נותר שם ואילו אנו, לאחר שסיימנו לתקן את הספינה, שבנו לדרכנו. חזרה אל הים. 4. שוב הפלגנו באותם נתיבים ושוב נאבקנו באותן סופות. הסכנות אשר הקיפו אותנו הלכו והתעצמו ותלאותיו של כל יום היו קשות משל חברו. הים היה בעיני למפלצת אכזרית וצמאת דם. שוב ושוב היא שילחה בנו את עושי דברה- הסערה, המחסור והמגפה. שוב ושוב הקיזו הללו את דמנו, בעוד גבירתם פוערת את פיה לבולענו חיים. דרכנו הייתה למסע של בלהות. חשנו כי הולכים אנו ונעשים ליצורים אטומים וקהי רגש אשר דבר אינו מטריד אותם מלבד הקיום הגס. באחד הימים פרץ מרד בין אנשי הצוות, אשר זעמו על כי הולכנו אותם אל עברי פי פחת. דיכאנו את המרד באכזריות, בכל הזעם והייאוש שנצטברו בנו. בערבו של אותו יום התנודדו שלוש גויות על ראש התורן ואני עצמי הצלפתי באחד המורדים כמעט עד מוות. יתכן והיינו בדרכנו לגן העדן, אך מעולם לא חשתי קרוב יותר אל פתחה של הגהנום. לבסוף, כאשר אפסה התקווה וכמעט ונשתכח מלבנו הדבר אותו אנו מבקשים, התבהרו לפתע השמים ומצאנו עצמנו מול חופו של אי. בוודאי הייתי חושב את המקום ליפה, אילו עדיין זכרתי יופי מהו. פלגי מים זכים זרמו בינות לעצים שופעי הפרי, וציפורים בשלל גוונים השמיעו את שירתן. תושבי האי היו ילידים מאושרים ונדיבי לב אשר מעולם לא טעמו את טעם החרב. הם העניקו לנו את כל מחסורנו ונערותיהם כהות העור הפליאו לחולל לכבודנו. שוב גאתה בי התקווה כי אולי בא הקץ לנדודינו, ושוב לא יכולתי להתכחש לספקות אשר עדיין קיננו בלבי. אמנם עייפתי מן הנדודים, אך ידעתי כי הדרך עדיין לא תמה. ימים מספר שהינו באותו האי כשאנו מחדשים את מלאי המזון והמים. רבים מן המלחים התענגו על ההפוגה במסע, אולם יותר מכל הפתיעה אותי התנהגותו של פדרו. הוא כמו השיל מעליו את נטל השנים והדאגות. הוא הרבה לבלות בקרב הילידים, להתיידד עימם וליטול חלק בחגיגותיהם ומחולותיהם. יום אחד קרא לנו אליו. "החלטתי להישאר כאן, באי." הודיע ללא כל הקדמה. "האם סבור אתה שזהו המקום?" שאלתי. הוא הניד בראשו לשלילה. "ראו," אמר "אינני יודע האם הארץ אותה יצאנו לחפש אכן קיימת במציאות. גם אין אני חושב כי הדבר משנה. בעבר דימיתי כי יש משהו נאצל בעצם החיפוש עצמו, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה. סברתי כי הדרך עצמה נושאת בחובה משמעות. כעת אינני מאמין עוד בכך. כעת מבין אני כי לא סיבות נאצלות הניעו אותנו לצאת לדרך. אנו כולנו אנשים נידחים ואובדים. כן," הוא הרים את ידו להסותנו "יתכן ואין זו מחשבה נעימה, אך עלינו להכיר באמת. לא מצאנו את מקומנו בעולם הישן, על כן יצאנו לחפש אחר ארץ אבודה ופלאית. ובכן ידידיי, סבורני כי ככל הנוגע לי החיפוש הגיע אל סיומו." "אך מדוע דווקא כאן?" "הבט," אמר "יכולתי לומר לכם כי לדעתי זהו המקום אותו חיפשנו, אך אז הייתי דובר שקר. יודע אני כי זהו סתם מקום, אי ככל האיים. אך בה במידה יודע אני כי כל אשר חיפשתי אי-פעם נמצא כאן, בין אותם ילידים מאושרים וחסרי דאגה." נשתררה דממה. "ומה באשר לספינה?" שאלתי לבסוף "מה באשר אלינו?" "אתם יכולים להצטרף אליי, אם זה רצונכם. או, אם אתם מעדיפים, יכולים אתם להמשיך בחיפושיכם. אנריקו, אתה היית תלמיד שקדן. דומני כי כעת יודע אתה די הצורך בכדי להשיט את הספינה בעצמך. אינני יודע האם עתידים אתם למצוא דבר מה, אך יודע אני כי לי אין עוד כל עניין בחיפוש הזה." "אני אמשיך." אמרתי. קולי רעד מעט. פדרו סקר אותי במבט אשר מעורבים בו עצב ורחמים. "כרצונך. ומה באשר אליך?" פנה אל האב סיימון "המאמין אתה כי תגיעו אל אותה ארץ מסתורית?" האב התבונן בנו בפנים חסרי הבעה. "אינני יודע האם עתידים אנו למצוא את המקום." אמר "איש לא אמר לנו כי עלינו למצוא אותו. נאמר לנו אך זאת: כי עלינו להמשיך ולחפש. היעד עצמו הנו חסר חשיבות. הדרך היא החשובה. היא עשויה להמשך לנצח, אך אף על פי כן עלינו להמשיך ולצעוד בה." חשתי כשוטה. נוכחתי לדעת כי אני הנני היחידי אשר עדיין מקווה להגיע אל הארץ המובטחת, היחידי אשר אינו רואה כל טעם אחר לחיפוש, אולם לא אמרתי דבר. 5. הים היה חלק כראי, כחול וצלול. הוא השתרע לכל עבר, עד אין קץ. עד האופק, והרבה מעבר לו. סחרחורת תקפה אותי. לראשונה חדרו לתודעתי כמויות המים האדירות אשר הקיפו אותנו. המרחקים אשר לא ייאמנו החוצצים בינינו לבין כל מקום יישוב. היינו לא יותר מאשר גרגיר אבק על פני אותו הלא-כלום, על פני אותו משטח ענקי של ריק. כל הרעיון בדבר הדרך הנכונה, בדבר הנתיב המסוים אשר בו עלינו להפליג, נראה לי לפתע נלעג. כל הדרכים נראו לי כעת דומות זו לזו- בכולן לא היה דבר. היינו יכולים להפליג עד אין קץ לכל כיוון שהוא, ועדיין למצוא עצמנו באותו המקום- בלבו של הישימון הכחול הזה, מוקפים באלפי מילין של אין. זמן רב חלף מאז נטשנו את פדרו על האי אשר בחר לו כמשכן. הים היה נוח לרוב, וגם הצוות חדל מלעורר בעיות. אחדים מן המלחים בחרו להישאר על אחד החופים, ואל הנותרים הצטרפו ילידים אשר אספנו לסיפוננו. לימדתי אותם את מלאכות הספנות הבסיסיות וידעתי כי אני יכול לשים בהם את מבטחי. שגרת ההפלגה היתה מופרעת רק כאשר נראתה יבשה על קו האופק. או אז, בכל פעם, למרות רצוני היתה מתעוררת בי התקווה. תקווה אשר היתה דועכת משאך דרכו כפות רגלי על החוף. אינני יודע האם גם בלבו של הכומר ניעורו תקוות שכאלה, שכן הוא כמעט ולא פצה את פיו. הוא רק היה ניצב על הסיפון בדממה כשהוא נועץ את מבטו בגלים. הדבר אירע באחד מן האיים בהם עגנו. היה זה אי קטן למדי ומיושב בדלילות, דומה בכל לאיים רבים אחרים אותם ראינו במסענו. האב סיימון ירד לחוף, סייר מעט באי ותהה על טיבם של הילידים. לבסוף קבע נחרצות "זהו המקום". ניסיתי למחות אולם הוא השתיק אותי בתנועת יד. "צר לי, אנריקו" אמר "צר לי מאד. מצפה אתה להגיע לאיזה מקום פלאי, להיתקל באיזה כח עליון ובלתי מוסבר. ובכן דבר כזה איננו עתיד לקרות. בסופו של דבר תלוי הדבר רק בך, בהכרעתך. אינך יכול להמשיך ולנדוד לנצח. נכון, יודע אני, אני עצמי דיברתי בעבר אודות חשיבותה של הדרך. אולם כל דרך בשלב כלשהו מאבדת את משמעותה. חיפוש הנמשך עד אינסוף הופך לחסר ערך. הופך הוא לאחיזת עיניים. אין מנוס, בשלב כלשהו עליך לבחור, עליך להכריע. עליך לקבוע מקום, נקודה מסוימת, ועליך להיות נאמן להחלטתך." אותו הרגע חשתי זעם כלפיו. "אם כך, בסופו של דבר אינך שונה מכל היתר." סיננתי לעברו "גם אתה נוטש לבסוף את החיפוש. גם אתה עייפת מן הדרך, עייפת מחוסר הוודאות. מבכר אתה להיאחז בפתרון של מה-בכך ובלבד שלא תיאלץ להתמודד עם היעדר התשובה." לרגע אחד קדרו פניו וידו נשלחה לעבר ניצב חרבו, אולם עד מהרה התפשט על פניו חיוך יגע. "חולם חלומות אתה," אמר "אך חלומותיך לא יוליכו אותך רחוק. יכול אתה להמשיך במסע אם זהו רצונך. יכול אתה להמשיך בחיפוש חסר התוחלת. אולם יכול אני להבטיח לך כי דרך זו תוביל אותך אך ורק אל מעמקי השאול." כעת נותרתי לבדי מחברי המשלחת. כבר מזמן אבד לי הכיוון המקורי, והימים בהם הפלגתי לא הופיעו בשום מפה. יתכן כי כבר הרחקתי נדוד מעבר לכל איש אשר היה לפני, ויתכן כי איבדתי את דרכי ואני שט סחור סחור, חוזר שוב ושוב אל אותם מקומות ישנים. אינני יודע האם הארץ אותה יצאנו לגלות אכן קיימת. אחרי הכל, אין כל סיבה כי אאמין למלמוליו של תמהוני זקן אשר מימיו לא ראה את הים. ואפילו אם המקום אכן קיים, אין סיבה שאניח כי מכל האנשים, דווקא אני אגיע אליו. אולם למרות הכל יודע אני בוודאות כי לעולם לא אפסיק לקוות. לעולם לא אחדל לנעוץ מבטי באופק בציפייה לגלות שם את הארץ המובטחת. ועד אשר לא אגלה אותה- אמשיך להפליג, גם אם דרכי אכן תוביל לבסוף אך ורק אל השאול.