[ליצירה]
אויש. זה עדיין כואב כמו פעם. אולי אפילו יותר.
וכל מי שחשב לרגע שאין אמת בסיפור הזה - יש ויש. והיא כואבת כל כך עד שהנשימה שלי נעצרת כל כמה משפטים ומאלצת אותי להפסיק לקרוא ולהחניק את ההזדהות שוב לפני שאני ממשיכה.
הלוואי שהמציאות תוכיח לי שאני טועה.
ואולי יש פה אגואיזם, אבל זה אגואיזם של שניים. מערכת של ניצול הדדי. וזה לא רע אם שני הצדדים רוצים בזה.
"כי כזו את,
חושקת דווקא בכוכבים ולא מסתפקת בירח".
מדהים אותי כל פעם מחדש.
[ליצירה]
הממ...
פעם ידעתי שהכל נכון. פעם ממש *ידעתי* את זה.
ואז גם לי, כמו לכולם, הגיעו הספקות.
אני חושבת שמה שבאמת מחזיק אותי עכשיו זה הזיכרון של הידיעה. זה היה כל כך מוצק פעם, שזה פשוט חייב להיות נכון, לא?
עכשיו אני כבר לא יודעת כלום.
תגובות