רגלי
למודת הערים
ספוגת ההמון והרעש-
איך זכרה את ימי ילדותה הרחוקים
עת לרגע
יחפה,
נגע עורה
בעורו המסוקס של העץ.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מבלבל. לא הצלחתי להחליט אם לבכות או לצחוק. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד :) [ליצירה]
- [ליצירה] זה פשוט... פשוט מעולה! מקסימקסימקסים!! ממש! תכתוב עוד כאלה! תשמע, אתה שם את סיימון סינג בכיס הקטן... ואיך שחיברת את זה לסיפור עם תמר... והתיאורים כל כך עדינים וציוריים. אין כמוך! מצטרפת לכולם ומוחאת כפיים פה בבית. [ליצירה]
- [ליצירה] לא יודעת מה ולמה, אבל אהבתי את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] :-) אהבתי את זה. והדימויים קרעו אותי מצחוק ("כציפצוף הסאב-את'ה סאנס-או-מטיק"!) אתמול בלילה ישבתי בחוץ (הייתה כזאת רוח קפואה ונהדרת, ופשוט לא יכולתי להישאר בפנים) והסתכלתי על השמיים, ופתאום גם אני קלטתי את זה - כמה שאני רחוקה ואיזה דרך עוד יש לי לעבור, וכמו שאמרת - כמעט והתייאשתי מעצמי. אז הלכתי לכותל והתפללתי, ו... טוב - בוא נגיד שכשחזרתי כבר הייתי רחוקה מאוד מאותו יאוש :) והמילים שלך תיארו את זה נהדר. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מקסים. באמת. [ליצירה]
- [ליצירה] אולי בגלל שאם הכל היה מושלם היה לנו נורא משעמם בחיים... ואולי בגלל שאנחנו יוצרים לעצמנו חלק גדול מהצרות שאיתן אנחנו מתמודדים - אם לא לומר את כולן. ואולי בגלל שאנחנו כאן כדי לתקן, ולא סתם כדי להנות. [ליצירה]
- [ליצירה] השם בא בסוף. [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... הרעיון מעניין, אבל יש לי איתו שתי בעיות לוגיות קטנות - קודם כל, אם הלבה יכולה להמיס את הטבעת, איך זה שהיא לא ממיסה את הקופסה? ודבר שני - איך הלבה נשארה חמה בכל הדרך הארוכה מהר דום? (למרות שזה יכול להסתדר עם לחש פשוט, כמו שכולנו יודעים) אבל, טוב, יש את הגירסה הידועה בה גנדלף לוקח את פרודו על גבו של מלך הנשרים, והם זורקים את הטבעת מהאוויר הישר אל הר האבדון. אפילו טולקין הודה שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם... לא משנה. העיקר שהשתעשעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] אוקיי... אני בהחלט לא מכורה לזה בצורה כזאת, אבל אם אני כבר מנסה לכתוב "לפי הכללים" רצוי שזה יהיה עד הסוף, לא? ושוב, תודה. [ליצירה]
תגובות