קולות ישנים דוברים בי, עליך הם משוחחים. נבצר מהם להביט אל ליבך, ולבם לעורך לצחוקך לקלקול שעונך, לפחז המים, לזוהר אחר, לזרות פשוטה. ופניתי מהם לא מכבר לאפור הרחב. אך הם לא פנו מליבי, ומלאים בו פה לפה קהל עצום ורב, ואני נוטר כרמים, לא שלי. טוענים לדמי בקשרי ירושה, וצובאים על ים החולשה ממעמקים קראתי י-ה. עם הבוקר, וגם, לא ידעתי מאין, שמך בפי כה מוכר, כמו אימי וקודם לה, כמו בעיר בנכר, אבל חי. (מי אמר "אהובתי"?)