(תפילה היא דיאלוג, או מה?) תן לי לשנוא את האנשים השנואים עלי, ולדעת שאני טוב מהם באופן מוחלט, בלא פקפוק. תן לי להאמין שאני נחמד לא סתם, ושקורטוב החרדה שבי, המזמין עוד אנשים להכנס, ונותן להם בית, הוא מעל לפרהיסטוריה הפרטית שלי, ומעבר לכל טובות ההנאה. שהצחוק שצחקתי היום, לא בא לשאת חן, אפילו בעיניי. ושכל הקושי לפניי, כל הסופים באמצעים, אינו תפארת המליצה, חומר לשירים וסיפורים שאכתוב כשמשעמם בי. . . . . תודה. הספקתי לכעוס עליהם לרגע. עכשיו רווח בליבי, וגם הם באו אל תוכו. הם חוגגים שם ומשמחים אותי. והתנועות המשונות שלי, המגמתיות אולי, יצאו להיות התפאורה החיננית לחושך הנברא של האני, אני.