במעשה בחכמה ותמה מעשה, פעם היו שני בעלי בתים בעיר אחת. והיה להם שתי בנות, לכל אחד בת אחת. ושתי הילדות למדו בבית ספר אחד. ואחת מהן היתה חכמה ואחת תמה. (לא שהיתה טפשה, אלא שהיה לה שכל פשוט, בלי חכמות). ושתי הילדות אהבו זו את זו מאוד, אף על פי שהאחת היתה חכמה והאחרת היתה תמה, ושכלה היה פשוט, בכל זאת אהבו זו את זו מאוד. לימים הוצרכו הבנות הנ"ל ללמוד מקצוע כדי להחזיק עצמן, שכך היא דרכו של עולם בשעה זו. הלכה התמה ולמדה מלאכת ההוראה לגיל הרך. והחכמה, שהיתה ברת הבנה ואשה פיקחת ומבינה, לא רצתה לעסוק במלאכה פשוטה כזו, ונמלכה בדעתה שתצא לה בעולם, ותתבונן מה לעשות כיוון שהיתה צריכה לממש את עצמה, ולהוציא את חכמתה לכלל מעשה, כיוון שהיתה חכמה כנ"ל. והתמה היתה עוסקת במלאכתה, ועובדת בגן ילדים. ואף שלא תמיד היו הילדים יודעים מה שהיה עליהם לדעת, לדעת משרד החינוך, ופעמים שהיתה מהומה בגן הילדים, כאשר לא השכילה לתכנן את הפעולות המצטרכות לפי הסדר כראוי. מכל מקום, היתה התמה אוהבת את הגן, והילדים אהבו אותו גם כן. והיתה שמחה שיש לה גן נפלא כזה, וילדים מתוקים כאלו, והיו הילדים מאושרים שיש להם גננת שמחה כזו, והיתה השמחה אצל התמה רבה מאוד, והיתה תמיד מרוצה בחלקה מאוד. וכיוון שהגיעה התמה לפירקה, זיווגה לה חברה נשואה אחת עלם חמודות, שהיה חברו הטוב של בעלה. והיה העלם הזה תם גם הוא, ושכלו פשוט וישר, בלי חכמות כלל, והיה עמל בתורה בבקרים ועמל בהנהלת חשבונות בערבים. והתמה והעלם היו נפגשים במשך שבועיים ימים, ובסופם נשאם ליבם להינשא זה לזה, ומצאה נפשם מנוח האחד בשני, שהרגישו שנבראו יחדיו עוד בששת ימי בראשית. והיתה חתונתם מלאה בכלי זמר, ובחברים מרקדים, ובמגדנות מתוקות מאוד, והשמחה היתה עולה עד לב השמיים. והיו התמה והתם שמחים בחלקם, שהיה התם יודע שאין כמו אשתו טובה וחכמה בכל העולם, והתמה ידעה שאין כמו בעלה צדיק וישר בכל העולם. והיו מרוצים בקאראוואן שלהם ובמשכורת שלהם, ובעיקר היו שמחים זה בזה עד מאוד. ועתה נספר את מה שקרה את החכמה. החכמה נתקבלה לאוניברסיטא לתואר ראשון בפילוסופיא של המתמטיקא. ומחמת שהיתה מצטיינת כל כך, נשלחה לחוצה לארץ, לפרק של סימעסטער אחד. וכיוון שלא היתה בארץ, לא באה לחתונתה של התמה. והיתה מצטערת על כך מאוד, ולא ידעה את נפשה למשך יומיים תמימים מחמת הצער שנגרם לה מזה. ובסוף הסימעסטער היו שני הסטודענטים המצטיינים ביותר זוכים במלגה להמשך לימודים. וכל הפרופעסורים והסטודענטים ידעו מראש שהחכמה תזכה, ורק לא היו יודעים מי יזכה מלבדה. ולבסוף זכו היא ועלם אחד, שהיה מרבה לשהות במחיצתה. והיה העלם ההוא נקרא סטיבן. והיו כמה ממנהגיה של החכמה מוזרים בעיני סטיבן, שהיה גוי, ושאל אותה מדוע אינה אוכלת בקפיטריא של האוניברסיטא, ומדוע אינה כותבת ביום השביעי. והיתה החכמה משיבה לו מה שלמדה, שיש מנהיג לבירה, ושהוציאנו ממצריים, ובחר בנו לעם, וציוונו לשמור תורתו. והיה הגוי ההוא אומר לה, אם המנהיג שלך כל כך גדול, מדוע הוא צריך שתאכלי דווקא מאכל זה ולא מאכל זה, ומה אכפת לו אם את כותבת ביום השביעי? ועוד היה אומר לה, מי שראה את אלוקיו במעמד הר סיני כמו שאת אומרת, ודאי ילך ויקיים את המצוות, אבל בימינו, אך שיגעון הוא לעשות את מצוותיו, כי כבר אין אדם שראהו עין בעין. ומתוך שהיה העלם ההוא חכם, ושכלו מיושב עליו, וכלכל דבריו בדרכו של ההיגיון, התחילו דבריו של סטיבן להיכנס בליבה של החכמה. והיתה אוכלת עמו בקפיטריא של הגויים ר"ל, אך עדיין לא היתה כותבת בשבת כלל. ועל משכבה בלילות היתה לעיתים מסתפקת בעצמה, אם יש אלוקים לישראל, או שמא אין כלל אלוקים ומנהג שיגעון הוא לקיים מצוותיו. והחכמה, מחמת שהיתה כל כך חכמה לא היתה מסתפקת רק בפילוסופיא של המתמטיקא, ומלבד שהיתה סטודענטית לזה, היתה לומדת גם חכמת הציור והיתה עוברת באיטליה ובצרפת כדי ללמוד את החוכמות של הציור, והיו הציורים שלה נפלאים מאוד, וכל מי שראה אותם גמר עליהם את ההלל. וגם למדה את חכמת הרפואה, כיוון שהיתה כבר באיטליה, ושם טוב ללמוד לימודי הרפואה. ומחמת שהיתה חכמה כל כך גמרה את לימודיה בפרק זמן קצר יותר, וכבר בשנה ורבע שנה גמרה את התואר. אחרי שלמדה החכמה לימודי הרפואה עלה בליבה שתחזור לארץ ישראל. ונתכוונה להמשיך ללמוד את הפילוסופיא של המתמטיקא לתואר שלישי. וכשחזרה החכמה למקומה בארץ, חיפשה את חברותיה, ומצאה שאין אשה שתוכל לדבר עמה, מחמת שהיתה חכמה כל כך, ונגרם לה צער של ממש שלא היה לה עם מי לדבר כלל. והיתה מתייסרת מאוד. והיתה רואה את חוכמת המרצים באוניברסיטא והיא כאין וכאפס ליד חכמת המרצים שבחו"ל וליד חכמתה שלה, והיתה מתייסרת בכל פעם שהיו טועים כשהיו מרצים, כי מרוב טעויות שלהם לא היתה מלאכתם מושלמת בכלל. והיה נגרם לה צער רב גם מזה. וגם היה לה צער בתערוכות הציורים שלה. שאיש אחד אמר לה שציור אחד אינו משובח כפי שהיא יכולה לצייר, והיא ידעה שבצרפת היו משבחים את הציור הזה. וכן היה לה צער כשאיש אחד הזמין ממנה ציור, וכשקיבל אותו אמר שהציור נפלא, והיא ידעה שהיתה שם טעות ואינו נפלא כמו שהוא אמר, רק שכבר לא יכלה לתקן. והיתה מתייסרת מאוד, ולא ידעה את נפשה. וכחודש אחרי שהגיעה החכמה לארץ, ילדה התמה בן זכר, והיתה שמחה עד מאוד, ומרוצה בחלקה, שהגיע בן זכר, שהיו לה שתי בנות קודם. ומכיוון ששמעה שהחכמה שבה לארץ, הזמינה אותה לברית הבן הנולד. והחכמה שזכרה את אהבתם הגדולה בילדותם, הגיעה לברית בבית התמה. והיתה שמחתה של החכמה גדולה לפגוש את התמה, אף שהיתה בעיניה כמשוגעת, וזכרה דברי סטיבן על השיגעון, ונדמו בעיניה מנהגי הברית כמשוגעים אף הם. והתמה שמחה לראות את החכמה והתפעלה מכל הדברים שהחכמה סיפרה לה שעשתה בשנים אלו שעברו. והיה בברית אצל התמה בעל שם אחד, צדיק גדול מאוד, וכל מי שנתברך מפיו מיד ניצל מכל צרותיו. ומחמת שהיה שם הבעל שם, אמרה התמה לחכמה שתלך אצלו אחרי הברית, ותשאל ברכה לזיווג הגון. והחכמה לא היתה מאמינה בדברים כאלו כלל, וצחקה בליבה ובשפתיה, וחשבה שפתי יאמין לדברי בעל שם. ולא הלכה אליו. ואחר כך זיווגה התמה לחכמה עלם חכם, שהיה אח של חבר של בעלה. והיו החכם והחכמה נפגשים במשך חודשיים ימים, והיתה חכמתם מעמידה במבחן זה את זה כל הימים שנפגשו, עד שנפרדו. ונפרדו כי החכמה חשבה שהחכם לא מספיק חכם בשבילה. ומחמת שהיתה מתייסרת כל כך כל הפרק זמן שהיתה בארץ ישראל, רצתה החכמה ללכת לחפש בחוצלארץ, אולי שם תמצא מה שהיא מבקשת. והיתה מטיילת בעולם עם תרמיל, מה שקורין תרמילאית. והיתה מטיילת לבדה, כיוון שלא היה לה עם מי ללכת, כי כל אדם שפגשה לא היה מספיק חכם בשבילה והיתה מתייסרת בחברת בני אדם. ובכל פעם כשהיתה מגיעה לאכסניה היה נגרם לה צער מהאנשים שהיו נמצאים שם, ובמיוחד היה נגרם לה צער אם היו ישראלים, שאז הבינה את שפתם, ודבריהם היו טפשיים כל כך בעיניה. ויום אחד, כשהיתה עוברת בכפרים של הודו, הגיעה למקום של בוץ וטיט עמוקים מאוד. והשמש כבר שקעה, והיא היתה תועה בדרכה בבוץ הגדול ולא היה נראה לה סופו כלל. והיתה שוקעת בבוץ יום ויומיים, ולא היה שם אף אחד שיציל אותה. וכבר חשבה שזה סופה, והיתה מתייסרת כל השעות האלו במחשבות אם יש אלוקים או אין, ואם לומר וידוי או אם למות מתוך כפירה גמורה, ולא הצליחה להגיע לידי מחשבה ברורה, כי היתה מתחכמת כל הזמן בשאלות ותשובות ללא סוף. וזה היה סופה של החכמה, ששקעה בבוץ ללא סוף מתוך ההתחכמויות שלה. ולא היה אדם בעולם שיצטער על מותה, או שיספוד לה. כי תמיד היה לה צער בחברת בני אדם, ומתוך כך לא היו לה ידידים, וחסרונה בעולם לא היה ניכר כלל. ורק התמה היתה נזכרת בה מדי פעם, ושואלת את עצמה באיזו חכמה מופלאה היא מתחכמת כיום מעבר לים, ואינה יודעת שהחכמה כבר שקעה בבוץ של הודו מתוך ההתחכמויות שלה לפני שנים רבות, ואף אם תרצה להתחכם באיזו חכמה שהיא כבר לא תוכל, שאינה כבר על פני האדמה. [ויש אומרים, שבהיכלות של העולם הבא יש היכל אחד המתקרא "היכל המתחכמים" ומצאה את מקומה שם].