המקראה התורנית : במדבר לה

כלי- הוא ביטוי למהות מוגדרת שאינה צריכה להערכה או  אומדנא משפטית לשם קביעת הזדון שתוצאתו רצח.
כשהתורה אומרת כלי-ברזל הצירוף של כלי המגבש לכתחילה בתודעה אמצעי חד משמעי והברזל מוביל למסקנה החלוטה של - רוצח הוא.
מתי שונים הדברים בשני מצבים:
בכלי מחומרים מתונים יותר כגון עץ ובמצבים שאת הכלי מחליפה היד.

 בכלי עץ אין לנו באותו הצירוף את המוחלטות של הברזל לכן הכלי צריך בדיקה מעמיקה ורק אם בעיני האדם הסביר הוא בחזקת "אשר ימות בו", מתגבש אותו הזדון לרצח.
הווריציה השלישית של "אבן יד" ,היא לכאורה, היותר מענינת 

כשהיד הופכת לכאורה ל"כלי הישיר" דומננטית, כאן האומדנא יותר מורכבת .
קודם הביטוי "אבן יד" מצביע לכאורה על המקרה הקלאסי שבו אדם אוחז בידו- יד אחת, אבן ומשליכה על האחר.

גם במקרה זה, הבחינה נעשית בעיני האדם הסביר אם אותה האבן ואותה היד כצירוף של השניים, יש בהם כדי לקיים: "אשר ימות בה.
די שהאבן קטנה מדי או היד, כיד של ילד חלשה מדי, כדי    להסיר לכתחילה את האותה החזקה או האומדנא של כוונת זדון - כדי רצח
הברור הוא, כי אם משליך ההורג, בשני ידיים או באבן הגדולה מכף יד ,מתקיים "רוצח הוא .

ולנו אין טוב יותר מהצדקה שהרי היא אשר תציל"
 תציל ממוות