בס"ד
אין יותר משעמם לכאורה מרשימה סיטונית של מסעות ואולם מאמינים אנו כי תורת אמת מבקשת להפיק גם מהנדוש והמובן מאליו , מהות ערכית נוספת.
דומה כי כבר בפתיח של פרשת "מסעי", המהות התמירה והמוכמנת , מבעבעת אילי מוצאיה לאור.
להלן תחילה ציטוט המקור בצירוף הערות ושאלות פתיחה מכוונות.
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה´ ואלה מסעיהם למוצאיהם"
המילה הפותחת "אלה" היא מילת מצרר טעונה וגם המשך המילים : "בני ישראל" ו"מצרים". כל אלה, מרמזים לכאורה, על אמירה טעונה דומה ל- "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". ללמדך, שעליך אפילו, להשית ליבך לשמות המסעות, ששמות המסעות טעונים מכמנים במסגרת של "מדרש שמות".
גם ענין של : "ויכתוב משה" מרמזת על מורשת ראויה וחשובה שלא רק שאינה נופלת מכתובים נורמטיביים אחרים אלא שהיא שווה לה בכל.
והעיקר מה מצאה התורה להכפיל את צירוף המילים: "מוצאיהם למסעיהם ולא רק להכפיל, אלא אף לכאורה, להפוך היוצרות. להתחיל ב "מוצאיהם" תחילה ובביטוי השני הכפול הקדים הכתוב דווקא את "מסעיהם" ל מוצאיהם". אם כן :
אין "מסע" בבני ישראל, אלא ל"צבאותם" . לאותם היעדים והתכליות של "ה´ צבאות". ואם כך רבותא היא, ואכן משה שבכל דור ודור צריך וחייב לכאורה, לכתוב את "מוצאיהם למסעיהם" בשביל לקיים בסוף "מסעיהם למוצאיהם".
כלומר להגדיר שניים :
המוצא" - בבחינת "מאין באת"
ו"הנמצא" לבסוף - בבחינת "לאן אתה הולך .
והכל על פי ה´ .
והכל על מנת שיתקיים גם היעד התכליתי שבהמשך לאמור : "ואלה מסעיהם למוצאיהם".
שמסעיהם, אכן ראויים ונכונים היו, והובילום למה שראוי להם , לאותה המשמעות הסופית של "מוצאיהם". לאותה התכלית של : ה"מציאה" הגדולה.
אם כן, המילה : "מוצאיהם" , באה לשמש בפונקציה כפולה. תחילה כנקודת "מוצא" ולבסוף כמטרת יעד ותכלית בבחינת "מציאה"[ יגעת ומצאת תאמין].
זו הסיבה לכך, שהתורה גם עושה בה שימוש כפול וכשהיא בתחילה משמשת כנקודת מוצא היא הראשונה בצירוף של "מוצאיהם ומסעיהם" וכשהיא באה כמתבקש לבסוף לשמש כביטוי להשגת היעד, היא זזה לאחור לאחר תום ה"מסע"
ובארץ ישראל , ביתר שאת שאת , הביטוי : "ה´ צבאות", מתיחס לצירוף של ה"אלוקות" ו"ארץ ישראל" [ לענין זה המהות היחודית של "צבאות" חופפת לכאורה, לארץ ישראל].
ואכן לגבי אברהם נאמר :
"וילך למסעיו מנגב ועד בית אל.... ויקרא אברם שם בשם ה´".
שהמסע לאותה ה"פיסגה", של היכולת ל"קרוא בשם ה´", מתחיל דווקא בשילוב של קצוות מסע, שבין "מנגב", ממקומות ש"מנוגבים" לכאורה , מכל לחלוחית של תורה ועדי "בית אל" . רק מסע רווי ומשולב שכזה עם המון משמעות חברתית שביסוד ה"מתח" האמור , מכשיר בסופו של דבר את האדם : "לקרוא בשם ה´", כשה´ גם קרוב אליו, בבחינת "קרוב ה´ לכל קוראיו".
ובמקביל ["צבאות"], גם לגבי אותה התכלית וה"מציאה" - "ארץ ישראל" ציווהו הקב"ה בהמשך לאמור :
"קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה" שארץ ישראל נקנית גם היא ברגליים ובמדרך כף רגל
תגובות