כשהאישה מועלת העולם חוזר לבראשית
משה אהרון , הרצליה (20/05/10)
בפרשיה הקודמת לפרשת סוטה, דנה התורה בחטאות האדם [עוולות חברתיות] שמשמעותם לא פחות : "מעל בה´". כאן המעידה מתבטאת ב"חטא" כלפי האדם. וכלפי שמיים במעילה - "מעל".
[זה שהכתוב יחס אגב, למשה ואהרון : על אשר מעלתם בי...".]
והנה בפרשת אישה סוטה, המעילה הופכת טוטלית ובעת ועונה. גם כלפי שמיים [ "מעל"] וגם כלפי האיש [ ומעלה בו"].
הנה כי כן, באישה סוטה, יש ערעור על הבריאה כולה חבלה בתכליתה. מעילה באלוקים ובצלמו בעת ובעונה .
שהרי, הכלי הקדוש להמשכיותו של עולם : קידושין האיש והאישה, לפריה ורביה - נשבר והתנפץ.
במקרה זה, כאילו אותו "שיכלול" [במידת הקרבה וההשגחה] של שם האלוקות משם "אלוקים בראשיתי", לשם "הוויה" , אין לו יותר הצדקה לכאורה .
לכן, באכט סמלי, מוחים כביכול את אותו שם הוויה במים המאררים .
רוח ה´ כאילו חוזרת למים אחרים , מאררים משחיתים.
ולכן אם האישה אכן שטתה, כל איפיוניה הפונקציונאלים כאם כל חי נעלמים , נופלים.
אבל אם האישה טהורה, הרי שחוויה מיותרת זו מבחינתה מקנה לה זכויות סגוליות נדירות ומחפות . ראשית ונקתה היא מנוקה מכל עוונות שהיו לה מכל מין וסוג שהוא.
והעיקר, היא נזרעת זרע קדוש שיש בו לקדש שם הוויה בעולם. בזרע של צדיקי עולם
ועתה ברור מדוע מזבח בוכה, כי הרי כל הצדקתו ו"הבאתו" לעולם התורה, היתהה למנוע קורבנות אדם והנה אלה המתגרשים ובמקרה הטוב מונעים מלהביא בני אדם לעולם ובמקרה הרע בעצם הגירושין הם "מקריבים" את ילדיהם החיים.
וכך על כל יסורי הילדים של הורים גרושים בוכה המזבח בעליונים ובתחתונים.
אם היה בדברים אלה, שביב של קורת רוח או ישוב הדעת , אנא חמישה לצדקה