בבית של סבא וסבתא שלי, עליהם השלום, היה מונח צדף ים גדול ולבן על המזנון. כשהיינו קטנים אהבנו להסתכל בו ולהתפעל ממנו, ובמיוחד אהבנו להרים אותו ולהצמיד לאוזן; כשהיינו עושים כך היינו שומעים את רוח הים הומה בתוכו. באותם זמנים האמנתי, באמת, שאכן רוח הים היא, שנלכדה בצדף בהיותו בים הרחוק, ועדיין ניתן למצוא בתוכו שרידים מביתו הקודם, הישן. וכשהייתי מאזין לה הייתי מריח ריח מלח, ומרגיש גרגרי חול בין אצבעות רגלי... יום אחד, בלי הכנה מראש, התחוור לי שזה לא נכון. גיליתי שכל חפץ חלול שאצמיד לאוזן ילחש בתוכה ברוח ים. כל דבר, אפילו כף ידי הקעורה, שאין בינה ובין הים ולא כלום. התאכזבתי מאד; נסיתי, בהתחלה, לנסות ולמצוא הבדלים, אולי זה לא בדיוק אותו הרעש, אולי בצדף יש ממש רוח ובכף היד שלי זו סתם אשליה... אבל נאלצתי להכיר בעובדות ועוד פיסת תום-ילדות התמוססה לה. עד שגדלתי עוד קצת... גדלתי עוד קצת והבנתי מה שלא הבנתי עד אז. איך יתכן שהחמצתי את הנקודה הזו עד אז? כדי שחפץ ינשב, ייבב יבבת רוח, עליו להיות ריק, ריק וחלול. הרוח המנשבת בצדף איננה סתם שארית מביתו הקדום... היא בכיו של הצדף, בכיו על שנעזב ונעקר ונותר ריק, ריק כל כך ואבוד, וכל כך מתגעגע הביתה. וכך, בתוך ריחוקו וכמיהתו עצמם נמצא הים, הים שאליו הוא כמה כל כך. והכרתי את הבכי הזה.