ושוב, אני שולח את אצבעותיי והן יוצאות,

 מעצמן ממששות-גוששות, ממני והלאה.

הן רוחשות כדבורים בין האבקנים,

מלקטות טיפות מתקתקות, מִדָּבְּקות בתאי העתיד.

בין אוזניי הנתונות בזמזום,

מרטיטים אלפי קולות הקוראים לי בשמי,

בוררים עצמם,

כדי לגלות את זה,שהדיו הם לי בית.

ובעיניי,

אין דבר מלבד הכוכבים החבויים באישון הלילה הזה,

והן אינן מבחינות

לא בצווארי המתוח ולא בצוואר השני

הערירי, מעורר הרחמים.

האצבעות, שכבר אינן שלי (אלא מִחוץ),

מתנפלות כעל מציאות, בצמאון שאין לדבר בו.

עיניי ממצמצות,

חוזות במחושים שבקצה הזרוע,

רואות איך הם תרים אחר פתרונות,

להשיב עימם אל הקן שהוא אני.

והגרורות חוזרות. ויוצאות. וחוזרות. ויוצאות וחוזרות ויוצאות וחוזרות ויוצאות וחוזרות ויוצאות.

וחוזרות טבולות בדם-כוכבים.

ואני נבוך.

והאצבעות נבוכות.

והמילים שוקעות, משאירות אחריהן

מילה, שגם בה אין לדבר.