זיגי יושב בראש המגדל שעל הגבעה ומשקיף על נופי עצמו. הרוח שומרת את סודותיה לעצמה היום. השמש מסתתרת מעבר לענני המרחק ומציצה דרך פרצות הדואר החשמלי. בלב ים הוא רואה סירת דיג מתרחקת אל מקום הנשיקה שבין האופק לשמש ומתפוגגת אל תוך הערפילים. על החוף הוא מבחין במכוניות עמוסות בכוכבים עטופים חלוקים לבנים, בדרכם להיטבל. זיגי חש יבש יותר מתמיד. על פסגות ההרים הקרח קורץ ומנצנץ, בטוח בעצמו. ההרים קוראים לו לבוא ולקפוא בתהילת עולם. "אולי נתקשר היום לאלוהים" הוא חושב לעצמו. בשדות הנטושים העשב השוטה מכה על חטא שורשיו, אבל צומח לכל עבר. מטוס ריסוס מכוסה אבק מנסה, ללא הועיל, לכסות את העשב בדיו, שמתפזר בעיקר על שמשת תא הטייס. זיגי צוחק. ואז בוכה הוא מקווה שהדמעות יעשו מעשה אליס ויציפו את הכל. אבל שלוש דמעות בלבד נחלחצות מעיניו. דמעה אחת על המנוע, דמעה אחת על ההגה והדמעה השלישית מתנפצת על האדמה החרבה בתחתית המגדל. כשהוא מרים את ראשו חזרה הוא רואה את העיר הגדולה בוערת בלהבות של עיוורון, חרשות ואלם. העשן שעולה ממנה מתעצב בשמיים למילים מתוך מחזה:
"סוסים ששה אם אשלם המחיר, וארתמם למרכבתי אדהר בה,
האין כוחם ממש כוחי, ולא רגליים לי עשרים וארבע?"
הוא חייך לעצמו "המוטו התמוטט, תן לאדם עשרים וארבע רגליים והוא יכשל ויפול".
זיגי סוגר את התריסים.
