חוק שימור עצי הדעת
נמסר לי שעל כל רצון שמתאבך באופק,
יש שני מלאכים מתאבדים שצונחים בסחרור, אוחזים ידיים, עד שהם נחבטים באדמה.
כי חצי מסך כל הרצונות משתווה למספר החטאים שדינם כרת.
בטרם ידעתי חטא מהו, נשבתי בשדות, כרוח משוטטת.
הייתי כאחד האדם, מבקש לי רק פיסת שרוול לנוססו, למלאו.
ולרגע לא עצרתי, גם לא בשנתי.
אך מיום שדימיתי לי דעה, הלכו נשיפותיי ודעכו,
עד שנותרה בי רק שאיפה.
ואותה שאיפה פיזרה בי עשן מאכל, שמוסס בי רצונות ודחק אותי אל קיר העצירה.
אז נגלו לי שני השרפים בנפילתם.
ראיתים נושרים מבין ענני הכבוד כצמד שיכורים הוללים שנתגלגלו ממיטתם.
ורציתי לרוץ אליהם, לרכך הנפילה. אך אותו קיר שוב ניצב בינינו.
ולא יכולתי לראותם עוד, רק קול החבטה המרצצת, הדהד מקצה העולם ועד קצהו.
והאשמה לא בי היא, ולא בדעה.
כובעו של החוק בוער על ראשו.
ועלי.
תגובות