יש בינינו חדר מדרגות
של זכרון מרוחק
וכל מי שעובר, נדהם לגלות
שהאור בפרוזדור מנותק
עיני החתול, שרואות למרחק
מפנייך אלי נוצצות
ואני מגשש, כי אלפי שנות מחשך
ביני ובינך חוצצות
פערי אהבה ובורות נימוסים
נפערים מתחת רגליי
ואני נתלה באילנות הכמוסים
ומשיר את עליי, מעלי
והדגל חיוור, וכל פרשיי
יורדים מעל הסוסים
ומהמבצר, שבנו אנשיי
נותרו רסיסי היסוסים
ואני מזדחל, שבור וחשוף
אל ניצוצות אישונייך
משפיל מבטי, כמו ילד נזוף
לא מעיז לא לראות את פנייך
ואת מחייכת, פורשת ידייך
ועפה משם לבלי שוב
ואני עוד יושב, על מדרגותייך
מחכה, לא לגמרי עצוב
תגובות