מוצאי שבת, התחושה כרגיל קשה לגוף ולנשמה, ההכרחית והיתרה. ברקע השדרן מבשר רעות, טרור עולמי, משבר כלכלי ובצורת. הוא לוקח אויר ומסיים: "הים יהיה נוח". קולו נמוך, עייף, משל היה רב חובל השב מעין הסערה, אבל מחר יהיה הים נוח, והלילה השירים משתדלים לנחם. כושיות בעלות קול חם לקחו מדילן את השורה
"the answer my friend is blowin´ in the wind"
הן הוציאו ממנה את היאוש היהודי, את עייפות  הדורות והשאירו רק את התקווה הגוספלית, מגרונן בוקע ריקוד מחמם. הייתי רוצה לאסוף , כמו קוביות בסלסלה את כל הדברים המנחמים, לשמור בתיק כאמצעי מניעה. אבל הם בלתי נתפסים, אני לא יכולה להסתובב מחר, בבוקר יום ראשון של תחילת חודש עם ים נוח בכיס אחד ולהקת כושיות שמחות באחר. הם בלתי אחיזים, אבל אולי בכל זאת אכתוב אותם בשני פתקים.