בס"ד.
זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים.
ואני לעצמי, שמא ראוי שאזכיר ואומר: זכרתי גם זכרתי את דאגת ארצי -
מולדתי, עת בצוק וצנע, האכילתני גם האכילתני בלחם ניחומים
ודמע.
. .
לעולם לא אשכח, עת ילד היתי, תלמיד חרוץ, המשכים קום לבית הספר ואשר כל מעייניו, אך להגיע כבר לצוהרי היום, עת כל התלמידים, אצים רצים , נחילים נחילים מכל המזדרונות, להקדים ולתפוס מקום בתור הארוך המשתרך בסיפו של חדר האוכל.
אוי כמה אני מתגעגע לקציצות הדגים ההם אשר יש ובימים מסוימים, היו עיקר ,אם לא, כל מזוני לאותו היום.
והמרק הטעים ההוא , מרק האפונים הסמיך ,שלא הפסקתי לפתות בו פיתים של לחם והרבה ובלבד למלא כהוגן את כרסי.
וכך מידי חודש בחודשו, נדרשו הורינו לרוקן עוד את כיסיהם הריקים מימלא ולשלם עבור ההזנה הבית ספרית - אומנם מחיר סמלי.
עם ביצוע התשלום, מוטבעת היתה בכרטיס הצהוב אות מיוחדת לאותו החודש.
פעמים בצבע כחול ופעמים בצבע שחור או אדום, כאילו לבלבל את החורשים זיוף.
וכך זכורני , חודש אחד אשר בו "כיכבה" האות : "ש" בכחול , נבצר מהורי לשלם . ובכרטיסי , הכרטיס הצהוב לא הוטבעה האות "ש" בכחול. לאמור: אין הילד זכאי לאכול בזה החודש.
וכשכולם רצו בדהרה לחדר האוכל, ישבתי בצד כמטחווי קשת , אכול קנאה מקורקר בטן עד אימה.
מי מחבריי , שותפי הגורל [ ותמיד היו כאלה] , מצאו להם תחבולות משלהם : מי להעביר את הכרטיס של החבר שבפנים החוצה דרך החלון. ומי לנסות ולהתפלח, כשהמורה התורן , נתפס לרגע אחד של היסח הדעת.
ואני עבריין של צווארון לבן, חמדתי לי משוגה משלי, שאפתנית יותר , המלמדת אולי על קרימינאליות פטולוגית יותר.
למוחרת הצטידתי בסכין שבורה, והחילותי באמצעותה גם במשך השיעורים לנסר אט אט את קצה שולחני, באותה פאת החזית הצרה. טרחתי קשות לגלף שלוש עמודות אנכיות מקבילות, בניסיון לשחזר ככל האפש את "ש" האוכל.
וכך משסימתי נטלתי עט כחולה [ מחבר שתמיד היה לו הכל] והחילותי להעבירה עליהם שוב ושוב , עד כי הכחול שדבק בהם בהק ודמה כאילו לנטוף. הצמדתי ל"גלופה" את הכרטיס הצהוב והנה הוטבעה עליו אות הדומה במשהו לאות "ש".
התלבטתי מאד, אם להעיז ולהסתכן, שהרי האות שגילפתי, מסגירה בנקל את יוצרה מזייפה.
אך משהרעב הציק, מצאתי את עצמי רץ עם כולם לחדר האוכל .
המורה התורן היה הפעם, המורה למלאכה.
פליט שואה אשר לא פעם סיפר לנו את קורותיו באותם ימים אפלים. ופעם משראה את שמחי חברי , משליך לפח האשפה את שארית הכריך היבש שהביא מהביית, הסב את כל שיעור המלאכה לשיעור : "השרדות".
סיפר וסיפר, כיצד נדדו ביערות בניסיון למצוא פת לחם וכיצד שכל שהיה להם לשבור רעבונם היה אך, מרק סירפדים במי שלג.
והנה משהושטתי לו את הכרטיס הצהוב אשר הקדמתי לקבצץ ולרפט אותו במן תחבולות של טשטוש והסחה, התבונן בו ארוכות , ותוך שהרקיד את משקפיו שבשיפולי אפו , חשתי כי עומד אני להתעלף .
לפתע סגר הוא את דלתות חדר האוכל ורץ בחופזה לכיוון חדר המורים ומזכירות בית הספר.
הילדים החלו צועקים ורוטנים .אני קפאתי על שמריי, נתפסתי, נגזרתי לי, תיכף יופיע המנהל ומה מרה תהא אחריתי.
אלא שחיש קל חזר המורה למלאכה, הושיט לי את הכרטיס הצהוב והפעם הוטבעה עליו האות "ש" המקורית.
הוא נבח עליי בקול סדוק ושבור : "תכנס" "תכנס כבר"
משה אהרון
