התורה מייחלת למימוש יעודה - ב`` רחובה של עיר`` 
 
תורה הספונה אך בבתי המדרשות ומימושה הלכה למעשה,
לא מגיע לכלל :
``רחובה של עיר``
וכל ניחוחותיה מסתכמים
 אך בקטורת של דרש ,
באותם דלת אמות של בית המדרש.
כי אז באות צרות לעולם.
לפיכך ציוו חז``ל 
כי אימת שבאה צרה לישראל בצד התענית יש גם להוציא את התיבה [ארון הקודש] לרחובה של עיר.
 מעשה דרמטי סמלי ותיאטראלי להמחיש את מקומה היעודי של התורה - רחובה של העיר.
שם יעודה
ושם משכן כבודה
הדואליות של הגאולה
 הכל בשלימות של שניים : 
``משפט וצדקה``
``הטוב והישר``
וכך הלאה....
ואין ``צו``ם אלא :
``צדקה ומשפט`` [אבני דרך של ראשי תיבות]
כל צום שאין בו כדי לקדם שניים אלה
של : ``צדקה ומשפט``.
אין בו ולא כלום
 והוא כגוף:
ללא רגליים,
ללא ידיים
וללא עיניים
ואוזניים .
בקיצור ללא
ה``לוחות`` שגם הם
 לא בכדי שניים.
והמוטו של גאולת הקץ:
``ואהבת לריעך כמוך``
זה כל התורה כולה
 הערה לאגדות החורבן [רבי זכריה בן אבקולס]
 
``מפחד`` - שמקשה ליבו. ``ומפחד תמיד`` - שאינו מגיע לכך
 
רבי יוחנן משתמש בלשון נקיה:
``ענוונותו``. היה לו לכאורה
לכתוב במפורש : ``עקשותו``.
אלא שבטריק`` זה, ביקש כנראה רבי יוחנן ללמדנו רעיון עמוק יותר.
פחד של פרנס ציבור מפני בעלי כח ושררה מוליך אותו לכסות התנהגותו בכל מיני איצטלות במקרה זה ``ענוותנות``.
וכיצד התבטא הדבר במקרה זה
בן אבוקלס כאילו הפגין ענווה בפני ההלכה הפוריטנית שנפסקה על ידי גדולים ממנו.
הוא הציג מצג, שאין הוא ראוי לשנות ממנה דבר.
וכך מתוך מניעים אישיים והתמקדות בהם נזנח למעשה האינטרס הציבורי העליון, עד כדי חורבן .
היה לו : ``פחד תמיד``.
לפחד תמיד, זה פחד מכל הכיוונים וההיבטים. גם מהכיוון של הכלל ובעיקר מההיבט הציבורי.
אם כן, בן אבוקלס, כן פחד אך הוא לא פחד תמיד הפחד שלו היה ממה יאמרו בעלי הכח השררה וההלכה, והוא גם הגדיל לכסות זאת באיצטלא של ענוותנות.
``מפחד תמיד`` כאמור לא יגיע לכלל פחד סלקטיבי וחדצדדי שכזה רק מבעלי שררה ובעלי הלכה.
כך גם כיום יש בניננו רבנים רבים שמפחדים אך לא ``תמיד``.
יש כאלה שמבינים שגם כיום יש לשאוף לפי שעה לחלקי : ``יבנה וחכמיה`` ולא למרובה שאינו ראלי : ``ירושלים כולה``.
וה``מפחד תמיד`` היום, צריך לחשוש ולהדיר שינה מעיניו על כל שפיכות דמים מיותרת של דחיקת הקץ. של ניסיון להשיג בכל מחיר את גבולו של משיח.
יש דברים שרק מנופו של משיח יכול להרימם