הממשל הצבאי היה קלון לארצנו,

בהופכו אֶרֶץ שלמה לכלא אחד גדול.

הוא מנע מאזרח ערבי כל חופש;

בהגבילו את חייו בהכל.

הוא לא הורשה ללא אישור לרופא ללכת;

כל צאתו אל מחוץ לכפרו,

הייתה כרוכה ברישיון-תנועה.

גם הֶסַע לחברים בעיר סמוכה

לא יצא אל הפועל,

באם מושל צבאי לא רצה.

בתמורה לרישיונות-תנועה

תושבים ערביים

הוכרחו להיות משת"פים;

גם על מורה ערבי שהתקבל לעבוד בבית-הספר,

נכפתה סייענות לשב"כ.

הממשל הצבאי היה סוג של אפטהיד,

שעד עתה את חיותו לא שבק.

כולנו זוכרים ארבעים ותשעה נרצחי כאפר-קאסם;

עוד לא שכחנו יום האדמה של 1976.

מאורעות אוקטובר שנת  2000;

ששים ושבע והכיבוש שמעל 40 שנה מתמשך.

משטר האפרטהיד הישראלי אל נָמוֹג עוד;

טבח סברה ושאתילא –

דם טְבוּחַיו טרם יבש.

אלפי אסירי הציונות –

ישראל בהם מתעללת;

חִיזְיוֹן מאות כפרים חרבים,

שב-48 דחפור הנכבה לרסיסים דש.

הממשל הצבאי היה לקלון לנו וֶבּוֹשֶתּ;

אך גם כיום נמשך שֶפֶךְ-החרפה.

הקץ לציונות!

פליטי-הנכבה לביתם יָחֳזוֹרוּ!

זכר העוול ההיסטורי מעולם לא נמחה.

רק במהפכת העמלים – יהודים וערבים

הצדק ינצח;

לסוציאליזם אין שמץ תחליף.

רק בניצחון מלחמת המעמדות הצלה מכל שואה ופשע.

דגל אדום אנו נניף.

גם הנכבה הפלסטינית, גם שואת יהודי אירופה,

הם תוצאת הקפיטליזם.

אך עוד מעט על הקפיטליזם יקיץ קץ.

אנו ההמונים – לנו הכוח להציל כדור-ארצנו;

אחרת גורלנו לחורבן יִחֳרֵץ!