לפני מספר ימים, חברת הכנסת לימור לבנת, הגישה הצעת חוק, שנועדה לאסור על ממשלת-ישראל להסכים לשיחרור אסירים פלסטיניים, בתמורה להחזרת החיילים הישראליים החטופים. אצל איש הצעת-חוק כזו לא צריכה לעורר שום ספקות, לגבי חוסר-אחריותו של מי שמציע חוקים כאלה.

 

כאן המקום להזכיר, כי תמורת שיחרור שלושת החיילים הישראליים, שנחטפו לפני כמעט שנה - אחד בידי החמאס ושניים נוספים בידי החיזבאללה - חוטפיהם תובעים מישראל שיחרורם של אלף אסירים פלסטיניים המוחזקים בבתי-סוהר ישראליים. עם כל התנגדותי לשיטת חטיפות מכל צד שהוא, לדעתי דרישת הפלסטינים מוצדקת ביותר, כיוון שלישראל אין שום זכות לגיטימית לעצור ולאסור פלסטינים, אשר מעצרם אינו אלא חלק בלתי-נפרד מהכיבוש והדיכוי המתמשכים מאז מלחמת 67. לישראל, אין שום זכות מוסרית, לבוא ולסרב לדרישה פלסטינית לשחרר אסירים פלסטיניים, אשר נעצרו אך ורק על השתתפותם במאבק נגד הכיבוש.

 

את סוגיית שליט, רגב, גולדווסר - היה ניתן להביא לכלל פיתרון עוד לפני חודשים רבים (למעשה, בשבוע-שבועיים הראשונים אחרי כל אחת משתי החטיפות); אך ראו זה פלא! בניגוד לכל היגיון בריא, ממשלת ישראל לא רק מה שאינה מעוניינת לפתור את הנושא במהירות המירבית ככל שניתן, אלא נהפוך-הוא - ישראל עושה הכל כדי לסבך את הפקעת, באופן כזה שלעולם לא יהיה ניתן להתירה.

 

כבר מהשעות הראשונות לאחר חטיפתו של גלעד שליט, ועדות ההתנגדות הפלסטיניות שהיו מעורבות בחטיפה הודיעו, שתהיינה מוכנות לשחרר את שליט בתמורה לשיחרור אלף אסירים פלסטיניים המוחזקים בבתי-כלא בישראל. מדינת ישראל, במקום להיענות ולהסכים לעיסקת חילופי שבויים בין הצדדים, מיהרה להאשים את ההנהגה הפלסטינית באחריות לחטיפה, ומיד יצאה לפעולה צבאית ברחבי חבל עזה. בישראל, שכחו כנראה, כמה פלסטינים נחטפו או חוסלו בידי ישראל גם לפני ובמיוחד אחרי מלחמת 67. בישראל שכחו פתאום, כמה פעמים היא בעצמה סירבה לדון בהחזרת חטופים פלסטיניים וגם לבנוניים ממלחמת לבנון הראשונה - בכל תנאי שהוא.

 

והנה, כאשר פלסטינים וחיזבאללה, באופן בלתי-אחראי לגמרי, חטפו כמה חיילים ישראליים - המנגנון הפוליטי הישראלי יוצא מגדרו. כולם דורשים שיחרור השבויים, אך מבלי לתת משהו בתמורה. הרי לכל אחד צריך להיות ברור ונהיר, כי לא ייתכן משא ללא מתן. תמורת כל דבר שעליו נושאים, תמיד חייב לתת, לשלם משהו.

 

כבר בימים הראשונים לאחר תחילת הפרשה עם החטיפות, חלק גדול מהציבור הישראלי הביע נכונות, שישראל תשחרר אותם אלף או כמה שצריך פלסטינים, שחוטפי החיילים דורשים את שיחרורם בתמורה לשיחרור החיילים הישראליים. אחד הביטויים הבולטים לכך, הייתה עצומה בנושא, שעליה חתמו מאות אלפי אזרחים ישראליים - יהודים כערבים, שבניגוד לשלטון רודף-ההרפתקאות שלנו, חושבים בצורה שקולה ומציאותית. אך השלטון הישראלי נשאר בשלו.

 

גם כאשר אביו של גלעד, נועם שליט בעת שיחותיו עם אהוד אולמרט ואישים חשובים אחרים מהשלטון הישראלי, העלה הצעה להסכים לשיחרור האסירים הפלסטיניים בכדי להשיב את החיילים - פעם אחר פעם, פניו הושבו ריקם.

 

והנה, מהלומה פוליטית של הימים האחרונים, שחלק מהעלית הפוליטית הישראלית, מנסה להנחית על סיכוי לשיחרורם של שלושת החיילים. לפני שלושה ימים (19.02.07) התקשורת הישראלית הרשמית, דיווחה על הצעת-חוק חדשה של ח"כית לימור לבנת, שמטרתה לטרפד כל אפשרות של עיסקת חילופי שבויים, שבמסגרתה ישראל תצטרך לשחרר אסירים פלסטיניים. לפי הצעתה של לבנת, על ממשלת ישראל לסרב בתוקף לשיחרור כל מספר אסירים פלסטיניים, בתמורה להחזרת החיילים.

 

עוד מאז הקמתה של ישראל ב-48, חייהם של בני שני העמים - ישראלי ופלסמטיני - הפכו לכלי משחק בידיהם של גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, המשתמשים בסיכסוך ישראלי-פלסטיני ובשפיכות-הדמים שנגרמת על-ידיו, לעשיית קריירות פוליטיות ולקידום אינטרסים הנוגדים את טובת כלל הציבור.

 

ישראל בסירובה להיאות לשיחרור אסירים פלסטיניים בתמורה לשלושת החיילים הישראליים, מספקת לכולנו הוכחה נוספת, שמבחינתה של הציונות כל חייל המשרת בצבאה, אינו אלא כלי לשמירה מתמדת על אש-המלחמה עם העולם הערבי. מדינת ישראל, מעולם לא הייתה מעוניינת בשלום אמת עם הסביבה; היא תמיד נזקקה לאיזה אוייב חיצוני, בכדי להשתמש בדימויו ובניהול תמידי של המלחמות נגדו, לשם שמירה על כוחה של האידיאולוגיה הציונית. וגם עתה, כאשר על כף המאזניים מוטלים חייהם של שלושה חיילים ישראליים; עתה, כאשר כל המזרח-התיכון לוהט באש-מלחמה אימפריאליסטית, שארצות-הברית יחד עם ישראל, מנהלות נגד עמי המזרח התיכון, ושהמלחמות הללו גובות מחיר-יִקְרוֹתּ בנפש, מהמוני העמים - ישראל ממשיכה להתחמק ולהתעלם מכל אפשרות להסדיר את בעיותיה עם העולם הערבי בדרכי-שלום.

 

ישראל מעוניינת במלחמה, ורק במלחמה! כל צעד לקראת שלום איתן ויציב באיזור, נחשב בעיני השלטון הישראלי, כצנינים המסכנים את קיומה כמדינה ציונית-גזענית. לאף ממשלה ישראלית, אין איכפת מאף חייל או אזרח ישראלי; האזרחים, הם בסך הכל פיונים על לוח שחמט פוליטי, של המשחק, הנקרא: ניסיון , על-ידי חירחור איבה מתמדת עם הפלסטינים - לשמר בכל מחיר את האידיאולוגיה הציונית.