לילות של קור
נושבים על עיר,
בה אנשים אינם חולקים שפה אחת.
המרפסות פונות אל לחש הירח
המחולל בם קסמי בדידות.
וחלונות מכבירים כזבים
בינם לבין הכוכבים.
וגם האיש המהלך
לבד ישא שתיקות,
אל לב אחר
אשר אינו יודע רחשיו.
שמש עצלה
חובקת עננים תחתיה .
בוקר מנער מילות פיוס
מבין המדרכות.
מעביר פסים שחורים
מתחת לעייני.
ועוזר את לשוני
במה שעתיד אני לומר.
תגובות