המשׁכּוּכִית שלי הלכה לישון.
נמאס לה להנהיג את כל העדר.
הפעמון נדם וגם קלשון
כבר לא עורם חציר בלי סדר.
ואין היום מקום לתעוזה.
אולי מחר – אני חושבת לי לאט.
יושבת מתבוננת בלי תזוזה
ויודעת שתהיה כאן עוד מעט.
נשימות סדירות משרות שלווה
ורחש רוח שנושאת ומכסַה
מין הבטחה לסתיו וגם אדווה
במים שנותרו בדלי מן הכביסה.
"האושר מסתפק לו במועט",
אמרתי ואתה כתף משכת.
"כולן רוצות כל כך הרבה, ואת -
רק אהבה פשוטה" - חייכת והלכת.
תגובות