בס"ד

חלומות מנופצים

שיירה של אוטובוסי אגד ישנים השתרכה לאיטה לאורכו של רחוב המלך ג´ורג´ הירושלמי. מאותם אוטובוסים של פעם שצבעם אפרורי משהו, דלתותיהם - דלתות "אקורדיון", ומושביהם, מושבי פלסטיק דקיק הנוטה להישבר, בצבע עכבר. האוטובוסים היו ריקים מאדם, וכפי שנשקף מחלונותיהם המסורגים, עמוסים היו בשברי עצמות ובאפר, שזה מקרוב הובאו מתוך מחנות המוות בפולין. שמות ארורים התנוססו על שלטים חיוורים המתוחים לאורכם של כלי הרכב: אושוויץ, בירקנאו, טרבלינקה, חלמנו, מאידנק.      

המסע כולו נראה היה כהלוויה המונית, טראגית מאין כמוה, אשר יעדה הסופי מן הסתם באזור הר הרצל – יד ושם.

נתקפתי תחושת דה-ז´וו עזה. שמא אכן התרחש אירוע כזה בעברה הסגרירי של עירי ירושלים, טרם נולדתי בבית החולים "משגב לדך" הישן, ב1958?.

ואם לא היה אירוע כזה, צריך היה ליזום אותו. הרי נתקלתי מן הסתם כבר באפר הקדושים הזה ביד ושם או אולי במרתף השואה בהר ציון. באיזושהי נקודת זמן ומקום צריך היה להיות טקס שכזה.    

מאז ומתמיד ראיתי את עצמי דור שני לניצולי שואה. אולי לא במובן הקלאסי של ההגדרה, אבל מבחינה מסוימת, מנקודת מבטי האישית, ייתכן שראוי אף הייתי להיחשב דור ראשון. הורי הגיעו לארץ עוד לפני התופת. אבי, שעלה ארצה עוד בשנות העשרים המוקדמות, מצא את עצמו עם פרוץ המלחמה, ב"חופשת מולדת" בפולין והצליח להיחלץ ברכבת האחרונה אל החופש. אמי עזבה עם משפחתה את סטניסלבוב שבגליציה המזרחית, עוד ב- 1934, אך אחותה הנשואה, הדודה פנינה, ובנה הצעיר ליפא, נשארו מאחור ונורו למוות באקציה הגדולה שבה הושמדו מרבית יהודי העיר. מי ששכל בשואה בן-דוד מדרגה ראשונה,  הרי כאילו הוא עצמו יצא מן התופת ההיא, גם אם נולד בשנת העשור למדינה.

עמדתי מן הצד במרחק כמה עשרות מטרים, ברחוב בן יהודה, שם למעלה, מאחורי המשביר, וצפיתי במתרחש. עם כל הזוועה שבמעמד, הציפה אותי תחושת הקלה מוזרה, של סגירת מעגל. הנה לפחות, מגיעים שרידי העצמות אל קבר ישראל. קבוצות של חרדים לובשי שחורים יידו אבנים באוטובוסים. הם ראו במעמד הזה, חילול קברי אבות. משהו שם אולי, לא התבצע בדיוק על פי ד´ אמותיה של הלכה.       

חלונות נופצו. ניצבתי במרחק מספיק בכדי לא להיפגע, אולם מספר רסיסים עשו בכל זאת את דרכם אל מעלה רחוב בן יהודה ושרטו בבשרי שריטות קלות. הכאב היה עמום. החתכים דיממו אך מעט. הנה ברית דמים בלתי חתומה ביני ובין הנספים. 

מיהרתי להימלט אל עבר סמטת בצלאל הסמוכה, אל ביתי, אל רחובי, אל המקום בו חצובה באבן ילדותי.

שם אימי מחכה, כך ידעתי. "היא תביט אלי טובה וחכמה", זמזתי לעצמי שיר של אריק איינשטיין, "כמו בבן השב הביתה מן הדרך"..."היא תגיד – אתה עייף מהמסע, אל תפחד אני חובשת את פצעיך"...  

התעוררתי תוך זמזום השיר, או ליתר דיוק, כתוצאה ממנו, ומצאתי את עצמי על מזרון חשוף המוטל על הרצפה באמצע החדר הריק, השכור. זיעה קרה כיסתה את גופי. בחוץ כבר החל להחשיך. הבטתי בשעון. כמעט אחת עשרה ורבע. השבת כבר יצאה. עטפתי את עצמי במעיל וירדתי במהירות אל הרחוב האיסלנדי הקר.

בצעדים גדולים חציתי את הגשר שעל אגם טיורנס. רוח קרה של שלהי אוגוסט, שנת 84 חבטה בחוזקה בחלונות כנסיית פריקירקייה הצבועה ירוק. ברחבת השח-מט הגדולה שבלייקיארטורג נותרו צריח ומלך שחורים שכפי הנראה הוצרחו במהלך משחק. פרש ורגלי לבנים אשר שרדו אף הם על פני הלוח, לבשו מראה מיותם ומעורר רחמים, כניצולים מובסים מקרב קשה.  מספר זעום של נערים ונערות בהירי שיער ברובם, התגודד ברחובותיה המתרוקנים של עיר הבירה הצפונית ביותר בעולם.

מצאתי את עצמי, פוסע מבלי משים במקביל לחבורה קולנית של בלייני מוצאי שבת, מדיפי ריח אלכוהול מזוקק.

שוב נצטלצלה באוזני השפה האיסלנדית בבהירות שאין שנייה לה. קלטתי כל הברה. אף צליל לא היה זר להווייתי. לא הבנתי מילה וחצי מילה, אבל הבנתי בעצם הכול.

יש ושפה, אינה רק תוכן המילים שהיא אוצרת בתוכה, חשבתי לעצמי. יש ושפה – היא מנגינת חיים. כבר מגיל צעיר מאוד – לו נשאלתי אם אני דובר איסלנדית, היייתי משיב, כמי שנשאל אם הוא מכיר שיר מסוים: "אני יודע את המנגינה, אבל לא זוכר את המילים". אלא שאיש לא שאל אותי בנעורי, בירושלים של שנות השבעים - אם אני דובר איסלנדית, ולכן לא סיפרתי על כך לאיש.

זיכרון החלום האימתני היה חזק מכדי להתפוגג. שאלתי את עצמי, מדוע דווקא כאן, בצפון הרחוק, מקום שניתן למנות את מספר היהודים שחיו בו בעבר ובהווה, בעשר אצבעות, דווקא, כאן בארץ שהיא משאת נפשי, הייתי צריך לחלום חלום טעון שכזה. אוטובוס מס. 3 שעשה את דרכו מהפרבר סלטיארנארנס לכיוון תחנתו הסופית שברחוב חווסלייטי, נעצר לשמאלי, בקרבת המבנה העגול של לשכת התיירות. איש לא השליך אבנים על האוטובוס או קרא קריאות גנאי, ורק אבני הלבה השחורות המכסות את הרחבה שמעבר לכביש – היה בהם בכדי להזכיר אפר ועצמות.

רחוב חווסלייטי. יעדו הסופי של קו 3. הרחוב המעוקל ההוא, המשלים על פני המפה, צורת ריבוע כמעט סימטרי, דמוי האות "ס", הזכיר לי ביקור ראשון ברייקיאוויק, ארבע וחצי שנים קודם לכן. התכתבות ארוכת שנים עם גוזלויג ביארקווינסדוטיר, נערה איסלנדית בת גילי, הביאה אותי לשם.

הכול התחיל בעצם במהדורה ישנה ודקיקה של אטלס ברוור. ההתעניינות בגיאוגרפיה התחילה אצלי כבר בגיל רך. עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב. ידעתי לזהות ארצות על פי צורה וצבע, באטלסים ישנים שהתגלגלו בדירת ילדותי בירושלים. הכחול העמוק של פורטוגל, הירוק ה"בקבוקי" של איטליה והצהוב הלימוני של הולנד, עיצבו אצלי לנצח את תפיסתי הגיאוגרפית הראשונית. לא ברור, אבל, כיצד זה הצליחה לחמוק מעיני צורת הברווז המאפיינת את האי התופס לו מקום של כבוד בצפון האוקיינוס האטלנטי. גם הצבע, שהעניק פרופסור ברוור לאי מחורץ הפיורדים ומשובץ הקרחונים הזה, היה אולי הצבע הבלתי מוגדר ביותר שנתקלתי בו אי פעם. כל צרוף של גוונים שהייתי מעלה בדעתי,  עדיין אין בו בכדי להגדיר את הצבע ההוא ועל כן העדפתי, שלא להגדירו כלל. רק בסביבות גיל 14 הצליח האי הזה, שצורתו כאמור צורת ברווז וצבעו על המפה, למעשה אינו צבע כלל ועיקר, לחלחל אל תודעתי הסביבתית.

וזה קרה בבת אחת. כמו מכת חשמל. היה ברור לי, שהתגלית הזו שעל המפה, היא רגע היסטורי מבחינתי האישית. האי הזה לא היה דומה לשום מקום אחר בעולם. מעולם לא פגשתי במישהו שהגיע משם או שביקר שם.

שלחתי מכתב לקונסול הכבוד של איסלנד בישראל, וממנו קיבלתי את כתובתו של עיתון הבוקר "מורגונבלאדיד". מכתב נוסף שלחתי אל מערכת אותו עיתון בבקשה להתכתב עם צעירים וצעירות בני גילי.  

שלושים ואחד מכתבים וגלויות מכל רחבי איסלנד מילאו את תיבת הדואר שלי. החל באלדה בנדיקטדוטיר מהעיירה הצפונית המבודדת סיגלופיורדור, דרך רֵבֶּקַה ת´ורדארדוטיר שגרה בחווה מבודדת בחבל דאלא-סיסלה וכלה בסיגורלין אינגברסדוטיר מהאי הדרומי היימאיי שזה אך עתה עבר התפרצות הר געש.  

תמונות הנופים שבגלויות שבו את לבי. בחלומותי הייתי משתכשך במעיינות גופרית חמים לרגלי גייזרים והרי געש, כשלצידי שטים קרחוני ענק בצבעי טורקיז ותכלת.

שבע שנים מאוחר יותר, ובעקבותיה של חברתי לעט, גוזלויג מרחוב חווסלייטי 28 שברייקיאוויק, נחתתי באי חלומותי לראשונה. תחושה עזה של דה-ז´וו הציפה אותי עם הנחיתה. היו שם מקומות שיכולתי להישבע שביקרתי בהם בעבר. ומאז כל שנה, חזרתי לאיסלנד ל"ביקור מולדת" קצר. התרגשות בלתי ניתנת להסבר הציפה אותי עם כל נחיתה בנמל האוויר קפלוויק. כאב חד פילח את ליבי כל אימת שהמראתי חזרה.

ובאותו לילה של אוגוסט שנת 84, עת פוסע הייתי ברחובותיה הקרים של ריקייאוויק, התרוצצו במוחי בכפיפה אחת אוטובוסים נושאי אבק ואפר, וסירות דייגים מהפיורדים המערביים של איסלנד. נמלטתי מהקור ומהמחשבות הטורדות, אל בית קפה הומה צעירים באואסטורווטלור, אל מול האלת´ינג,  משכנו של הפרלמנט העתיק ביותר בעולם.

השולחנות היו עמוסים לעייפה. סרקתי בעיני את המקום. נערה יפה ובהירת שיער, אך בעלת מראה הרחוק מלהיות נורדי, לגמה לאיטה בירה איסלנדית דלת אלכוהול בפינה מבודדת. שקועה היתה בקריאת ספר באנגלית. אפשר להפריע?, שאלתי, והיא חייכה. מסתבר שהיא סטודנטית להיסטוריה, יהודיה ממרילאנד, שעצרה כאן לחניית סופשבוע, בדרכה חזרה מלונדון לבולטימור. הצטרפתי לשולחנה.        

מטעמי נימוס בלבד, גיליתי התעניינות בספר בו היתה שקועה. מדובר היה, כך אמרה, בספר היסטורי, עם תגליות חדשות על תקופת הרייך השלישי.

האם ידעת, היא שאלה, בצטטה מתוך הספר, שהיטלר, ראה באיסלנד משאת נפש? הבידוד של האי במשך מאות בשנים, שמר על טוהר הגזע הארי באיסלנד יותר מאשר בכל ארץ אחרת בעולם, ועל כן ביטא היטלר לא אחת, בכתב ובעל פה, את כיסופיו לאיסלנד?    

הר געש התפרץ בתוכי. לבה איסלנדית רותחת וקפואת קרחונים כאחד, הציפה את נשמתי, וסחפה איתה באחת את דודה פנינה, את ליפא בן ה9 שלא ידע טעם חטא, את כל קהילת סטניסלבוב, את אפרם של קורבנות אושוויץ, בירקנאו, טרבלינקה, חלמנו, מיידאנק. כולם. שברי זכוכית פצעו את ליבי השותת.  כל שרציתי באותו רגע, היה לעלות על מטוס "אייסלדנאייר" הראשון, בדרך הביתה, אל אמא אדמה, שתחבוש את פצעי.