כבר מזמן, המציאות הוכיחה לנו, כי ההיסטוריה האנושית, הנה גלגל מחזורי, שמדי פעם חוזר על עצמו. מי שאינו מאמין לכך, היום נוכח בטעותו.

כאשר באביב 1996, שמעון פרס - ראש הממשלה באותה עת, יצא למלחמת "ענבי זעם", אחד האסונות הגדולים, שהביאו למעשה להפסקת המבצע, הייתה תקיפה בכפר כנא, תקיפה, שיותר דומה לטבח אכזרי - בה קיפחו את חייהם למעלה ממאה לבנונים תושבי הכפר.

והנה, היום יולי 2006, מזה שבועיים וחצי, נמשכת מלחמה חדשה נגד לבנון; ומה אנו רואים? חיל האוויר הישראלי תקף שלושה מבנים בכפר כנא (כן, כן! אותו כפר כנא שהזכרתיו בהקשר לענבי זעם). כתוצאה מהתקיפה, וזאת לפי דיווחים של השעות הראשונות בלבד, נהרגו קרוב לששים אנשים, בהם עשרות ילדים.

ישראל הוכיחה כבר יותר מפעם, את יכולתה הבלתי ניתנת לחיקוי, להחזיר את גלגל ההיסטוריה שלה על סורו. מה שמשתנה, זה רק הנסיבות.

ב-1982 ממשלת ישראל יצאה למלחמה מלאת-היקף הראשונה שלה בלבנון (נזכיר, שקדמו לכך כמה מבצעים מצומצמים, שהכי מפורסם בהם, היה מבצע "ליטני", ב-1978). לפי התוכנית הראשונית, שהוצגה בידי שר הביטחון דאז אריאל שרון, לממלשה בראשותו של מנחם בגין, הכוונה הייתה הרחקת פעילותם של אירגונים פלסטיניים, בראשותו של אש"ף של עראפת, שפעלו משטח לבנון, נגד המשכת הכיבוש הישראלי בשטחים. עצם המטרה לחסל את המאבק הפלסטיני, נראית בלתי מוסרית ובזויה, אך מה שאני רוצה להדגיש כאן, זה ששרון הערים על בגין, ולמעשה, כבש את רוב שטח לבנון, בהניחו בכך יסוד, לבוץ הלבנוני, ממנו נחלצנו רק כעבור 18 שנה.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, שכאמור החלה ב-1982, נעשו מעשי טבח אכזריים ביותר, נגד האוכלוסיה המקומית, כולל טבח במחנות הפליטים: סברא ושתילה, שנערכו בידי הפלנגות המארוניות, בעידודה והסכמתה של ישראל. אומנם, איני מצדיק את פעולותיהם של ארגוני ההתנגדות הלבנונים נגד אוכלוסיה אזרחית בצפון-הארץ - לא בשנים שקדמו למלחמת לבנון הראשונה, ולא את ירי הקטיושות היום. עם זאת, אין שום הצדקה, למלחמות שמנהלת ישראל, בהן נהרגים אנשים חפים מפשע, ושברוב המקרים, מדיניותה של ישראל הנה הגורם העיקרי לאותן מלחמות.

היום, אנו נמצאים במלחמת לבנון חדשה. ואותם מראות של רצח אזרחים לבנוניים; אותם מראות של מעשי טבח ותקיפות פרובוקטיביות נגד אוכלוסיה אזרחית, חוזרים על עצמם. מי שזוכר את טבח כפר-כנא מלפני 10 שנים, לא יקשה עליו להבין את האסוציאציה עם תקיפה נגד אותו כפר, שביצע חיל-האוויר היום בבוקר.

כעת, אני רוצה, וזה יהיה הסיכום - להתמקד בכמה משפטים, על הסיבות שהביאו למסכת יחסים כה מורכבת ועקובה מדם, בינינו לבין לבנון, וביחוד, החלק הדרומי שלה.

כאשר במהלך מלחמת 48, גורשו רוב תושבי הארץ הערביים, חלקם הגיע לדרום לבנון ויושב במחנות פליטים, בהם הם חיו, וחיים גם היום, בתנאים מחפירים ותת-אנושיים ביותר, מסיבת חששה של ממשלת לבנון הבנויה לפי עקרון עדתי, ששמא אם יינתנו לפלסטינים היושבים במדינה יותר מדי זכויות, זה יסכן את מעמדם של המארונים, שלמרות שכבר מזמן חדלו להיות עדה הכי גדולה במדינה, למעשה מחזיקים בה בשלטון. אבל לא זה העיקר.

העיקר הוא, שמאז תקומתה, מדינת ישראל מיאנה וממאנת גם עתה, להתיר את זכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים שנאלצו לעזוב ב-48. הפלסטינים, שיושבים מעבר לגבול (במקרה זה, הגבול הלבנוני), באופן מוצדק לגמרי, אינם מוכנים לוותר על זכות השיבה שלהם. כמו-כן, הם מגלים סולידריות עם מאבקו של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, לסיום הכיבוש והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. ישראל, במקום להודות ולהכיר בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית לזכות השיבה, מפעילה כוח ועוצמה חסרי פרופורציות, כנגד שאיפותיהם של הפלסטינים.

והרי, זה אינו אמור להפתיע אף אחד. כבר אמרתי בכמה וכמה מאמרים פרי-עטי, שישראל, החל מהדקות הראשונות שלה כחברה בהאו"ם, הצביעה באופן אוטומטי, עם מעצמות אימפריאליסטיות נגד שאיפותיהם הלאומיות של העמים, שנאבקו נגד קולוניאליזם. לכן, לא מפתיע כלל וכלל, שמדינה כזו, המבוססת על אידיאולוגיה ציונית, שמראשיתה הייתה כלי-שרת בידי מעצמות אירופאיות להרחבת השפעתן בארץ ובמזרח-התיכון בכלל, בעצמה מדכאת שאיפות לאומיות של עם הנלחם על עצמאותו.

רק על ידי השתלבות בקרב עמי המזרח-התיכון, והתנתקות מהשתייכות מלאכותית לאירופה ואמריקה, ישראל תוכל להפסיק לראות בעמים הנלחמים על עצמאותם אוייב שצריך להילחם בו. עוד גמל עבד אל-נאצר אמר יותר מפעם, כי ישראל תעשה טעות היסטורית מבחינתה, באם תמשיך לראות את עצמה חלק מאירופה, ולא תנסה להשתלב בין עמי האיזור המזרח-תיכוני.