שעת צהריים מוקדמת
כלב יצא מן המונית שילם לנהג וניגש אל הדלת. השלט  "משפחת מלחי" קידם את פניו.
נקישה בדלת. הדלת נפתחת.
"מר מלחי נמצא?"
"כן"

לאחר דקה יושב כלב בספת הסלון. דניאל  מלחי,בן ארבעים וחמש, יושב מולו בכורסא. פניו אדיבות:
"בתי סיפרה עליך המון, אתה הרשמת אותה בצורה יוצאת דופן. אני כל כך שמח שעברת את הניתוח בשלום"
"אכן כן. תודה. יש לך בת מאוד נחמדה"
"שמעתי שאתה לא כל כך אוהד את "מעריב לנוער" אמר דניאל
"נכון. אמת. אבל זאת לא הבת שלי שאומר לה מה לעשות. בכל אופן אצלי בספריה העיתון הזה לא נכנס..."
"משעשע"
"באתי בגלל עניין אחר" אומר ומרשרש במעטפת נייר
"במה אוכל לעזור?"
"מורן סיפרה לי שנולדת בבלגיה, גדלת במנזר ובסיום מלחמת העולם חולצת משם ועלית לארץ"
בלגיה והולנד קרובות, אומר בלבו כלב.
"נכון, בהחלט" עונה דניאל
"כשראיתי סוף סוף את תמונת ביתך, היא הזכירה לי את התמונה הזאת"
כלב הוציא תמונה והניח אותה על השולחן.
"שתי טיפות מים!" פולט דניאל
"זאת אחותי כשהייתה בת שבע עשרה!"
"מדהים!"

"מר דניאל. מה אתה יודע על ההורים שלך? אני מוכרח לדעת!"
דניאל אינו אומר מילה. הוא ניגש אל הארון. פותח תיקיה חומה, מוציא ממנה מעטפה לבנה. ניגש אל השולחן בסלון ואומר:
"זה הזיכרון היחיד. פריט שנשאר מאז אותם ימים. מבלגיה"
המעטפה נפתחת, הוא שולה ממנה מן כרטיס חום מהוה מוצמד לחוט ברזל חלוד:
"הנה קרא"
כלב מיטיב את משקפיו וקורא את מעט המילים הכתובות כתב יד לטיני שעל התג:
"דניאל בן מגדה ולודביג מ....  (מטושטש)
  1-1-42"
הוא עוצר. ופולט:
"אוי אוי"
ראשו נשמט, הוא מאבד את ההכרה.

הולנד יולי  1942

לילה יורד על העיר המובסה.
"לודביג, העתיד אינו בטוח, צריך להציל את הילד. ישנם גירושים למזרח. ושם לגמרי לא בטוח" האשה פונה אל בעלה. אשה רזה, בלונדינית, צופה אל הרחובות של העיר רוטרדם. עיר נמל ראשית בהולנד. הנאצים כאן כבר שנתיים ומוציאם לפועל את תכניותיהם הנתעבות ביותר.

"את קוראת את מחשבותיי. דיברתי עם הכומר ליוונס. הוא מבריח קבוצה של ילדים לבלגיה, למנזר. כשתיגמר המלחמה נוכל להחזיר אותו, נוכל להחזיר אותו"

"איך נזהה אותו?"

"לפי תג. שמעתי על תגי זיהוי כאלו. זה כמו צ'ק בנקאי"

"אם לא אנחנו, שמישהו אחר יזהה"

רכבת עושה דרכה מזרחה, מחנה ווסטבורק מאחורה מחנה אושוויץ מלפנים. מגדה ולודביג נדחסים בין המוני מגורשים אל הבלתי ידוע. הם לא יחזרו.אולי בנם יינצל.

סל ובו תינוק נח מסר למנזר אורבן הקדוש ליד אנטוורפן, ילד בן פחות משנה, מנומנם ומוגן מכל רע נמסר לאם המנזר. תג בצבע חום נרטב מעט בגשם.
אם המנזר נוטלת את הסל ומכניסה אותו פנימה.

ההווה 1987

כלב פוקח את עיניו. הוא רואה את דניאל גוהר מעליו. מרים את רגליו. נותן לו כוס מים ומקים אותו.
"טוב שאני רופא משפחה" מצחקק דניאל ומוסיף בהתרגשות לא מוסתרת " על מה כל הסיפור?"
כלב מריץ מילים בהתרגשות:
"דניאל להמן בן לודביג ומגדה, מגדה לבית קסלמן. לודביג מנהיים זו המ' של התג.שניהם  ילידי פרנקפורט שבגרמניה. מגדה קסלמן היא אחותי, זו שדומה שתי טיפות מים לביתך. שניהם ברחו להולנד בתחילת מלחמת העולם השנייה. נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. כנראה שהבריחו אותך לבלגיה"
"כי שם היה יותר קל להסתתר" משלים דניאל.

שניהם לא שמים לב כי מורן נכנסה לבית, עומדת מאחורי הקיר וכעת היא מקשיבה לשיחתם בהתרגשות.

דניאל מוחה דמעה,מזיז בלורית סוררת ומלמל:
"שנים שאני מחפש,שנים  אין לי קצה חוט, והנה מצאתי שריד מהמשפחה"
"משפחה מפוארת הייתה לך"
"סוף סוף"
שני הגברים מתחבקים

מורן מתקרבת ואומרת בדמעות:
"אז אפשר לקרוא לך דוד כלב?"
דניאל וכלב מביטים  בה בהתרגשות, כלב אומר
"אכן מגדה המלכה אכן"
"יש לי רק בקשה אחת" היא אומרת
"כן מורן"
"אתה מוכן לספר לי מי הייתה המשפחה של אבא שלי"
"זאת אעשה מיד" אומר, "רק נחכה מעט עד שאמא שלך תבוא ובינתיים,כמובן  ברכות לרגל זכייתך. זאת פעם ראשונה שאני רואה אותך במציאות אות יפה כמו בדמיון"
הוא מראה לה את התמונה.מורן צוחקת ואומרת:
"זאת אני בשחור לבן.."
"זאת סבתא שלך. סבתא מגדה!"

צהריים של יום שישי מוצאת את משפחת מלחי מסבה לכוס תה ופירות בגינת הוילה. אמא,אבא בת ודוד שהיה רחוק אבל עכשיו קרוב