"לך מפה, ילד," אמרה הזקנה מעבר לחריץ הדקיק, הקמצני, שפתחה בדלת. "כבר תרמתי."

"אני לא מתרים," אמר יוני והראה לה את כפות ידיו הריקות,עד כמה שיכול היה מעבר לדלת הכמעט-סגורה. "רציתי רק..."

"ואני גם לא קונה שומדבר."

"אני לא מוכר כלום. אני, אה - "

"וזה לא הכלב שלי שנובח כי הוא מת, וחוצמזה כבר אחרי ארבע." והיא סגרה את הדלת, חתיכות מאובקות של טפט מתקלפות ממנה ונושרות לרצפה.

יוני עמד מול הדלת הסגורה וחשב. כולה כדורגל, לא עניין גדול. אמא בטח תעשה לו את המוות, אבל זה לא יותר גרוע מלקרוע מכנסיים. במיוחד כאלה שהיית אמור ללכת איתם לבר מצווה, או משהו. זהו, זה הגיוני, נכון? הוא יגיד לה.

הוא פנה לאחור ודילג על המדרגות השבורות, גומע את כל השלוש בצעד אחד. זו לא היתה חכמה גדולה, כשחושבים על זה; הן היו שקועות עד מחצית גובהן באדמה. מה שנשאר מהן בלט מהאדמה משופשף ומבריק, כמו שיניים רקובות. כמו של זקנים, הוא חשב והגביר את צעדיו לאורך שביל הגישה,  בלי להביט לאחור.

אירנה גרה בקיבוץ כבר עשרים שנה, כמעט. היא היתה אישה כפופה, מקומטת, ציפורניה השבורות משוחות באדום ועיניה עייפות. טוב, היא לא היתה זקנה, לא בדיוק; ומי שטרח להסתכל עליה יותר מהנדרש להחתים אותה על דואר רשום וכאלה היה נאלץ להודות שכשחושבים על זה, לך תדע בת כמה היא באמת. יוני ידע. בת אלף, לפחות. אמא כעסה עליו כשאמר דברים כאלה, אבל הוא ידע שזה נכון.

"נו? היא נתנה לך אותו?" אורי עמד שם, ידיים בכיסים, מסתכל עליו.

"לא. והיא אמרה גם שהיא תרמה כבר, או משהו כזה." אורי לעס את שפתו התחתונה בהרהור.

"אני אלך לדבר איתה," הציע. "אמא שלי תמיד אומרת שהנימוסים שלך נוראיים." הוא סירק את שערו בתנועת יד מרושלת, וצעד לעבר הדלת, כתפיו משוכות לאחור. אמא שלו תמיד היתה אומרת שככה הוא נראה מכובד יותר. "זה חשוב, להראות מכובד," היתה נוזפת בו כששכב על הבטן בחצר והרכיב מטוסים.

הוא דפק בדלת עם אצבע אחת כפופה, כמו שאמא דופקת על הדלת אצל דודה רחל, בנסיעות לרחובות.

נשמעה גרירת רגליים, ומין שיעול כזה כמו כשמישהו צריך לקנח את האף ואין לו טישו. הדלת נפתחה קצת.

"ש-שלום," אמר אורי. "סליחה שאני מפריע, אבל רציתי לשאול - "

“שוב אתה?" הדלת נפתחה. אורי ראה שהקנה מחזיקה מקל ביד. הוא תהה אם היא תרביץ לו.

"לא, קודם זה היה החבר שלי, יוני, ואנחנו רצינו רק - " הזקנה פסעה קדימה, ואורי נרתע אל המדרגות. זה לא הולך כל כך טוב, חשב. "את מבינה, הכדור שלנו, אנחנו שיחקנו ויוני בעט אותו אל..." היא נעצה בו מבט. "המרפסת..." הוא סיים בשקט, בקול שנשמע לו מאוד חלש, פתאום.

"הכדור שלך, מה?" היא התקרבה אליו עוד קצת, ואמנם היא היתה נמוכה ממנו, אבל כמה מוזר, הוא חשב, בחיי שאני יכול להריח את הפה שלה. "הכדור שלך נפל למרפסת שלי?" כשהיא אמרה ´מרפסת´ טפטף לה קצת רוק על הסנטר. אורי ידע שזה לא יפה, אמא תמיד היתה אומרת בנסיעות לקפלן, אבל הוא בכל זאת התאמץ מאוד להסתכל לה לתוך העיניים ולא, נו, יותר נמוך.

"א-אנחנו לא התכוונו.." הוא התחיל.

"אני יודעת שלא התכוונתם," היא אמרה והוא ידע פתאום שזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, שהיו עוד ילדים שפגעו בגרניום שלה שבמרפסת, ואז היא בטח הזמינה אותם פנימה ולא ראו אותם יותר -

"אתם הרי ילדים טובים, נכון? למה שלא, אה, תכנסו רגע פנימה - " היא חייכה. הוא ראה את הפה שלה מתרחב פתאום, ובגלל זה נוזל לה רוק על הסנטר, כי אין לה למטה שום שיניים -

הוא נרתע לאחור עוד ועוד, ואז קלט שירד במדרגות ונמצא כבר באמצע שביל הגישה. בזווית העין הוא קלט את יוני תוקע בו מבט. היא דידתה לאט את שלוש המדרגות השבורות, ואז הרימה קלות את המקל שלה. ידעתי שהיא יכולה להרביץ איתו, הוא חשב והתחיל לרוץ. הוא ידע שיוני הצטרף אליו, אפילו בלי להסתכל.

“אירנה הזקנה והמסכנה, ככה אמא שלי תמיד אומרת. זקנה ומסכנה. מה פתאום ברחת ככה?” אורי תקע בו מבט.

"ומה פתאום רצת אחרי?" יוני הסמיק.

“חשבתי, אתה יודע, אולי היא כועסת, או שהיא עומדת ל..."

"לאכול אותנו, מה?" אורי צחקק. "אבל בטח היא היתה מבשלת אותנו קודם, בסיר גדול ומוכתם מדם קורבנות משנים עברו..."

"ממה?"

"ככה אומרים את זה." אורי שתק לרגע. "כפרה על הכדור. אנחנו לא צריכים להפריע לזקנה מסכנה, נכון?" יוני חשב על זה.

"צודק," אמר לבסוף. "למרות שזה הכדור שלי. אבל זה לא כמו, נגיד, מכנסיים או משהו."

"כן," הסכים אורי. "זה לא."

הם ישבו על הגדר של המכולת, מנדנדים רגליים שרוטות בברכיים, שאפילו לא הגיעו לרצפה. השמש התחילה לשקוע, והצללים שלהם נראו גבוהים בהרבה ממה שהיו באמת.

"כדור טוב, זה היה." אמר יוני לבסוף.

"וזה לא שהיא באמת היתה יכולה להוריד אותי עם המקל המצ´וקמק הזה," הוסיף אורי. דברים נראים הרבה פחות מפחידים כשמסתכלים עליהם מרחוק.

"ובטח היא רק רצתה להציע לנו, ת´יודע..."

"תה." אמר אורי בביטחון. "ועוגיות."

"אבל מה אם..."

"היא לא היתה מרעילה אותנו," אמר אורי. פתאום כל הקטע התחיל לעצבן אותו. "תראה, כולם יודעים שאין כזה דבר מכשפות... וחוץ מזה אין פה איפה לקנות חומרים כאלה. רק בהדברה, ואני לא חושב שהזקנה הזאת יודעת לטוס."

"היא דווקא כן," אמר יוני. "מכשפות טסות על מטאטאים. כולם יודעים את זה."

"כן, בטח." אמר אורי. "אתה לא, אה, מאמין בזה באמת, נכון?"

יוני הסתכל עליו הרבה זמן, ובסוף על המדרכה.

"לא," אמר. "מה פתאום?"

אירנה התכוננה, כי הרי מכשפות יודעות מה יהיה. היא הכינה תה ירוק וסידרה על מגש מושחר כמה עוגיות קטנות, קנויות. היא לא אפתה כל כך טוב. היא הוציאה את הסריגה שלה, העבירה כמה עיניים בהרהור והניחה את המסרגות בצד. אחר כך היא בדקה שוב שכל הדלתות בית סגורות, ותפחה את דלת הזכוכית של המרפסת לרווחה. הירח הציץ פנימה, נמוך וחיוור. כמעט כמו בבית, לחש קול קטן במוחה. רק שבבית הוא הרבה יותר יפה. היא לקחה מטאטא מארון הניקוי והשעינה אותו על דלת הזכוכית הפתוחה. השערות היו קצרות ועשויות בכלל מניילון, אבל אין מה לעשות בהתראה קצרה כל כך. ובקושי כבר מייצרים היום את הדבר האמיתי. אחר כך היא הוציאה בזהירות את הכדור המלוכלך מתוך העציץ (גרניום, כמובן) והניחה על הכורסה בסלון.

ואז היא כיוונה את האורלוגין העומד שלה לחצות, והתיישבה לחכות.

"הבאתי פנס." אמר יוני. זה היה חכם, כמובן, ואורי הצטער שלא הוא חשב על זה. אבל לפחות הרעיון של מקומות השינה היה שלו.

"יופי," אמר באדישות. "קדימה, בוא כבר..."

איכשהו, השבילים תמיד נראים אחרת בלילה. בין אם זה הסדקים בין האבנים המשתלבות שנראים פתאום עמוקים יותר, או המקלטים האפורים,המשולשים שקופצים לך פתאום לפני העיניים וצועקים עליך "בו!" כמה עטלפים עקבו אחריהם בין עצי המכנף, תוהים בעטלפית ושבים לענייניהם. לא הרבה אנשים הסתובבו בחוץ בשעה הזאת - הפטרול של הלילה, אולי. אבל גם הם רק בכביש החיצוני.

"תראה," אמר יוני. "עוד יש אור בחלון שלה."

"אז מה," אמר אורי. "אמא שלי תמיד משאירה את האור במטבח דולק. זה מפחיד את הגנבים."

“זה מפחיד אותי," אמר יוני באומץ, וזמן מה צחקקו שניהם כמטורפים.

"קדימה," אמר אורי לבסוף, והם לא באמת היו צריכים יותר מילים מזה. הם עברו בקפיצה את הגדר הנמוכה - השער, כמובן היה פתוח, אבל משום מה זה נראה להם מתאים - ופסעו בשקט מסביב לבית, צמודים לקרשים הלחים. "יש לה גינה גדולה מאוד," אמר אורי, ויוני הנהן בדממה. הוא הדליק את הפנס, אמנם, אבל כרגע כיוון אותו בעיקר לעשב, נמוך ככל האפשר.

"טוב, הנה המרפסת." אמר יוני. "עכשיו פשוט, אה, תטפס ותביא את הכדור..."

"אבל זה הכדור שלך." אמר אורי.

"כן, אבל אתה ברחת מהזקנה כשהיא רצתה להציע לנו עוגיות. הרי בגלל זה אנחנו כאן, לא?"

"כן," אמר אורי. "לא רוצים להפריע לה, וזה. בטח."

הוא התקדם בזהירות לעבר הבית. המרפסת לא היתה גבוהה - מטר וחצי או שניים, זה הכל. אני יכול לעשות את זה, חשב. מה גם שבאופן מתחשב ביותר, מישהו הניח שם כיסא.

"אני לא מוצא אותו!" לחש אורי.

"מה זאת אומרת, לא מוצא אותו?" ראשו של יוני הציץ מבעד לסורגי המרפסת. "חיפשת בגרניום?" אורי הנהן. יוני משך את עצמו במאמץ למעלה - אם כבר, אז כבר. הוא עבר את הסורגים החלודים ועצר לרגע, מתנשם.

"הדלת פתוחה," אמר כעבור רגע. הוא לא הזכיר את המטאטא, אבל שניהם ראו אותו.

"הכדור - הנה הוא! שם,על הכורסה." אמר אורי. שניהם נכנסו פנימה. זה היה כל כך פשוט, כשחושבים על זה. בלי ויולות ותופים ברקע, וכל ציפורי הלילה הואילו בטובן לשתוק. אורי הרים את הכדור.

"תראה," אמר יוני לפתע. "חצות!" הוא היה מוכן להישבע שיצא מביתו בעשר וחצי, לכל המאוחר. האורלוגין החלוד גיחך אליהם, דלתו פתוחה, המטוטלת העקורה, המעוקמת נחה בתחתית.

"הוא לא עובד." אמר אורי. משהו בגרונו השתחרר פתאום. "הדבר האדיוטי פשוט לא עובד, זה הכל."

"הזמנתי חדש מהקריה," אמרה אירנה מפתח המטבח. "אבל אתם יודעים איך זה, עירוניים..." שניהם שתקו.

"בדיוק הכנתי קצת תה," אמרה בנועם. "מצוין ללילות הקרים האלה." ולמרות שהיה זה שיא הקיץ, ויוני הרגיש למען האמת שהוא מתחיל להזיע מתחת לגופיה, שניהם התיישבו בצייתנות על הספה.

"יש עוגיות, גם." אמרה אירנה. "ואני מקווה שלא אכפת לכם אם אני אסרוג קצת. אני נעשית עצבנית בשעות האלה, אתם יודעים. צמר מרגיע אותי."

היו עוגיות על השולחן הנמוך, הסמוך לספה. וגם קנקן תה, ושתי כוסות. "אל תיגע בכלום," סינן אורי. "זה, אה..."

“לא מנומס," השלים יוני בלחישה. "זה כי אנחנו, אה, לא מכירים."

"כן, זהו."

השתררה דממה מעיקה. "אתם לא רוצים עוגיות?" אמרה אירנה בחוסר בטחון. "אולי... ענבים, או משהו?"

"לא, תודה." אמר יוני. "אנחנו, אה, כבר אכלנו ארוחת ערב."

"כמה חבל," אמרה אירנה. "קיוויתי שתרצו לאכול איתי... או לשתות איתי תה. בדיוק שמתי קומקום על האש." אף אחד מהם לא רצה להגיד כלום אחרי הצהרה כזאת, משום מה. היא שלחה יד אל המגש ונטלה לעצמה עוגייה. הסוודר שלבשה היה גדול עליה בכמה מספרים, הבחין אורי. על פרק היד המקומט והרך שבצבץ ממנו היה מקועקע מספר.

"והכדור שלכם, כמובן."

היא ליוותה אותם על לשער, מדדה את כל הדרך על המקל הזה שלה. היא הושיטה ליוני את הכדור, והוא הצמיד אותו לבטנו. הוא היה קר ומחוספס ורגיל לחלוטין. הם הלכו לאט מאוד בכביש שמול הבית שלה, לא מביטים לאחור, יודעים שהיא עומדת שם - עם המקל והסוודר הגדול והכל, מחייכת בלי שיניים ומבקשת שיחזרו מתי שהם רוצים, בעונג רב, אז תבואו.

"ראית?" אורי לא התאפק.

"זה לא היה יפה," אמר יוני ברצינות.

"מה לא היה יפה?"

"אמא אומרת שהם מסכנים, משוגעים. בטח כולם מתו לה, והיא היתה נורא נחמדה אלינו..." שניהם חשבו על זה כמה רגעים. עטלף אחד חלף מעליהם, צילו מהבהב על שלולית האור של הפנסים בכביש.

"נבוא לבקר אותה פעם אחרת, או משהו." אמר אורי. "ונקטוף לה פרחים ונאכל את העוגיות שלה ונבקש ממנה לספר לנו סיפורים."

"ונבקש סליחה," אמר יוני. אורי העיף מבט אחרון על ריבוע האור הזעיר שהיה חלון המטבח של אירנה.

"כן, נכון," אמר.

הניידת באה לקחת אותה למחרת. אמא של יוני סיפרה לאבא שלו שהבית הקטן עם עציצי הגרניום כמעט נשרף. כנראה היא שכחה לכבות את הגז, אמרה. זה קורה להם, לפעמים, זקנים מסכנים. צחקה כל הדרך, ראו אותה. והתעקשה לקחת איתה מטאטא, אבל כשהביאו לה אחד מארון הניקוי שלה היא רק צחקה עוד יותר. אסור להשאיר אדם בגילה לבד בבית, הרי כל הזמן יכול לקרות משהו, אמרה. בית אבות זה אמנם מקום יקר, הוסיפה, ואפשר היה לחשוב על שימושים מועילים אחרים לתקציב, אבל אי אפשר לומר שהקיבוץ לא דואג לזקנים שלו.

*********

משולם מנגב את הכוסות הגבוהות. יהיה עמוס הערב, הוא חושב. הוא יודע להבחין בדברים כאלה.

הוא שומע את הדלת נפתחת, ואת נקישות המקל על רצפת העץ. הוא לא צריך להרים את הראש, אפילו. הוא מכיר את הטקס בעל פה.

"זה יהיה ג´וני הערב, נדמה לי."

"כוסית אחת?"

"ספל."

"יום קשה, מה?"

"חיים קשים."

"סיימת?"

"לפחות לבינתיים. הם לא יכולים לזרוק אותי ככה, ת´יודע."

היא כבר שיכורה קצת, משולם יודע. כמו תמיד. "שוב פנסיה?"

"לא, הפעם זה היה בית אבות. שום כבוד, תשמע מה שאני אומרת."

משולם מסובב את הסמרטוט בתנועה מעודדת. הוא טוב בזה.

"אני מתכוונת, תחשוב על זה. היום הם קטנים ובורחים כשאני צוחקת, צורחים אחרי ´מכשפה´לה רעה´ בכל השכונה, ומחר..." היא נוחרת בבוז. "´זקנה מסכנה!´ נבלות, אני אראה להם מה זה מסכנה." היא לוגמת ומשתעלת קצת. "מטורללת, הם אומרים, דפקו לה את השכל שמה בחוץ לארץ. כבר אין שום כבוד, אני אומרת לך. זה לא בסדר. אסור להם ככה, הם לא יכולים פשוט לשכוח – "

"הם יכולים," אומר משולם כי הוא יודע שזה נכון. "הם הולכים ומרפים מאיתנו, את יודעת."

"אני אצליח בפעם הבאה. אני יודעת שכן. אנחנו נחזור..." היא מסתכלת על הספל הרבה זמן, הנוזל הצלול מתערבב בתנועה עליזה. "אי אפשר ככה," היא לוחשת. "איך הם יכולים? בלי מכשפות..."

"בלי מכשפות."

ואירנה נאנחת ומסיימת את הוויסקי, כי בכל זאת, היא יודעת, מחר יהיה יום; עם צללים משלו וצדקנות צבועה משלו, וחתולים משלו מחטטים בפחים. וכדורים אבודים, וילדים קטנים.

אירנה אוהבת ילדים.