המוות התחיל ב28 בפברואר 1984,"יש לך בן יפה ובריא,3.450"

 אמי טלטלה אותי בערגה בזרועותיה העדינות ובגרון חנוק 

 מדמעה לחשה.. "הלואי שאזכה לראות ממנו נכדים

  ונינים" ואני שעוד הייתי בחיתולי,כבר התחלתי להבין              

  שיש סוף לחיים..והמטרה היא לגרום לעגלה

  המקרטעת להמשיך לסחוב..                    

       

  בגיל 8 מת החתול שלי הנרי..  "אמא,הנרי לא זז..אמא הנרי לא

  זז". הוא נראה כל כך שלו ורוגע עיניו הזדגגו כצמד מראות בורקות

  ,והוא תפח למימדים של בלון על סף פיצוץ.

   בינינו..ושאמא לא תשמע,העדפתי אותו ככה,הוא נראה חי מתמיד

   בטוח בעצמו,והכי חשוב,הוא השלים עם המוות.

                

   מאז כל דבר מזכיר לי את המוות המתקרב,הנה בקעו להם שיניים

   וקרעו את חניכיי הנה החל השיער לגדול ולהחביא את קרחתי

   הנה ואלבש בגדים,ואתבושש ממערומי,הקץ לבושה.

   הנה התחלתי לדבר,ואיבדתי את חושיי הטבעיים

   מעתה כבר לא אוכל לחייך מכל דבר,הרי אני בר

    דעת,ואסור לצחוק מכל דבר.

 

    ידידי,מה שאני הקטן מבקש לומר שבכל בריאה

     יש מוות של דבר קודם,וזה דבר כ"כ עצוב.  

     הבריאה היא המוות של הנשמה                       

    "נוח לו לאדם שלא נברא".