הוא נלחם בו שוב,

משקפיו נשמטו מאפו,

צלקתו בערה.

הוא לא ראה כלום,

העיף קללות לכל עבר,

מחזיק מקל ארטיק בידו.

עיניים אדומות בערו מולו,

והפנים הלבנות גחנו אליו קרוב.

תפסיק לזרוק קללות, הארי,

לחש משועשע,

השרביט שלך אצלי.

הארי פתח את עיניו מופתע,

וזרק את המקל במבוכה.

טוב, אמר

אני מניח שהשרביט שלי אצלך.

אז... מה, ניצחת?

גמרתי את כולם.

אמר וולדמורט ברשעות.

והמסדר?

כולם מתים. נשארת רק אתה,

וולדמורט החל להתקרב בצעדים איטיים,

חושף ניבים צהבהבות.

צווחה פלחה את האוויר.

הארי השתולל ובעט בחוסר ישע,

שולח את אגרופיו הקטנים באויר.

תרגע, הארי, עוד לא הרגתי אותך.

אה, נכון. אמר הארי בהקלה,

משנוכח לראות שהוא עוד חי.

הוא סידר את עצמו בנוחות על מצע של עלים,

המקום  האידיאלי למות.

סוף סוף, אמר וולדמורט בשקט,

סוף סוף אני זוכה...

עיניו נדלקו באש אכזרית

אבדה קדברה.

כך מת אבירינו הטראגי והבלתי מנוצח.

האות האפל התנוסס באויר הלילה ,

הולך ומתפוגג,

העולם נכבל לאופל בשנית,

הפעם לתמיד.