לילות שלמים הוא ישב ושזר את חבל התליה שלו.
לילות וימים. כשהמחשבה על המוות הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים.
הוא שמח שהוא ימות כשהוא תלוי מהחבל שהוא בעצמו עשה.
ואז חשב לעצמו פתאום- חבל בוגדני שכמותו! לילות שלמים שאני טווה אותו, ובסוף אני מוצא בו את מותי!
אבל לא, הוא הרי רגיל לבגידות, כל חייו היו בגידות, סכינים בגב, שקרים. מגיע לו להתלות נבגד.
מגיע לו. ממשיך לשזור. משקיע את כל כולו באריגת חבל ההרג. את הזיכרונות, את התחושות, את כל מה שעשה. הכול. הוא לא זוכר אותם עכשיו, הוא הורג אותם לתוך החבל. שוכח. בוכה אותם לתוך החבל שלו.
החבל העסיק את כל מחשבותיו, ימיו, פעולותיו. הוא רק שזר ושזר והשקיע את עצמו בשזירה. מעולם לא עשה דבר שהעיסוק בו הלהיב אותו כל כך. האם זאת המחשבה על המוות שמלהיבה אותו כך?..
הוא ראה את עצמו בעיני רוחו תלוי על החבל, מתנדנד, חסר רוח חיים, חסר בינה, רגש, מחשבה, צרות, דאגות. חסר תקווה- יכולת (או צורך) לשנות את המצב. פשוט מת. תלוי. גוף ללא משמעות . כמו בובה על חבל. החבל שלו.
המחשבה על זה עוררה בו סלידה.
הוא כבר לא היה בטוח שהוא רוצה להיות מת. הוא גם שנא לחשוב על הבריחה הפחדנית הזאת מהחיים.
פחדן, פחדן עלוב! הטיח כלפי החבל. כל כך קשה לך לרצות את העונש שמגיע לך?!
הנה, עכשיו תסבול, תסבול על כל מה שעשית!
והוא שזר, שזר במרץ. החבל כבר היה ארוך דיו. אך הוא המשיך. נתן לחבל שלו למשות ולמשוך אותו לאט לאט, בעדינות, מתוך הבור. למעלה. הוא כבר מרגיש שהכול יהיה בסדר, הכול יסתדר אם הוא רק ימשיך להיאחז בחבל, לשזור. ואולי אפילו- לא למות.
אבל הוא התעשת, ההיגיון קר יותר מהחבל. החבל לא יעצור אותו מלעשות את מה שהוא באמת רוצה, לגמור את הכול.
אבל עוד לא הגיע הזמן. בינתיים הוא ממשיך לשזור.
או שאולי פשוט- הוא מפחד?... בטח- פחד טבעי של אדם מרגע המוות.
הוא פוחד למות ורוצה למות. צריך למות. חייב.
מצד שני- מי אומר שהוא דווקא חייב? אם הוא כבר נמצא בעולם, חי, זה כבר אומר שהוא לא בהכרח חייב למות. הוא חי. והמוות שלו נמצא בידיו, בחבל שלו, בבחירה שלו.
הוא חשב בייאוש שאם היה לו אקדח הוא היה פשוט יורה כדור בראש וגומר את הסיפור. מת. מכריע את הויכוח.
תגובות