ישיבתו
ישיבת אבלים
על מצע הדשא הירוק,
אשר כוסה בטל בוקר
מנצנץ
כנגד עיניו.
ולא רק הוא
אלא כל הסובבים;
האופק
התהפך
ונקרע בדיוק במרכז,
מפנה מקום לחמה
שכמעט וטבעה
בים השחור.
חגורת העננים הלבנים
נצבעה בסומק ארגמני
כמצטערת
על גאוותה.
אפילו העורב המדבר
לא יצא לשחק
עם אדום החזה
שהתערבל לבדו
על משבים שובבים מצפון,
כטיפת יין מזוג
בחבית שיכר ישן.
כבר ימים שלמים
בהם הוא שותק
ומסתכל
ביער האפל
ממקומו.
ואף אחד לא מכירו
או הכירו,
ואף אחד מעולם
לא שאל לשלומו.
ואף אחד
על ההר לא שוכן
מלבדו.
ואף אחד
לא העלה על דעתו
שפרח לב הזהב
היה
ידידו.
תגובות