צפיתי

בזמן

כשהתחיל לרוץ על מסלולו.

הוא שינה תפאורה

לעיתים תכופות,

עובר ממחוגי כסף למחוגי ארד ואבן.

הוא האט קצבו

פעמים מעטות

ולא נתן זמן לשאלות – כה רבות.

צפיתי

בשעון החול

כשחזר תוכנו לנקודת ההתחלה.

הוא התהפך במהירות

מאיץ בשעה,

מחליף את תחומי העניין מתקופה לתקופה.

הוא שלט בגרגרים

בלי בושה,

מחליט לבדו מתי להסב פניו בחזרה.

צפיתי

בעמק העידנים

כשחלפו עליו השנים כבעין הסערה.

הוא שכן בשלווה

כשמסביבו המרוץ,

נותן שקט למבקשים את השאננות.

הוא הציע נוחות,

ילדות תמימה,

אך התעלם מצלקות השינוי שהופיעו בשטחו.

צפיתי

בזמן

וניסיתי לרמות אותו במחשבתי.

הוא התמהמה מעט

והתנשף בחוזקה,

פולט עננים גדולים של חוסר מעש.

הוא חייך קמעה

והמשיך בדרכו,

הוכיח לי שלא אוכל לאחוז בתאוות החוכמה.

אתם עוד שם, מנסים לעקוף,

ואני פה, הצופה,

במקום אליו הולכים אלה שנכשלים.

איני נמצא על ציר הזמן

שכן אותו

אני רואה.

אני נמצא על גבול השיגעון,

אני חושב –

משמע

אני חולה.