כנדוד ציפור ממזרח למערב,
כך היו מחשבותיי ורגשותיי.
גופי היה, אך נפשי איננה.
לא נעלמה ,רק הלכה לנום.
צפה על פני העולם,
לא ממש בתוכו לא ממש איתו.
כעת, בשוך הסערה,
חיוך קטן, תחושת חוזק
ממלאים את נפשי-הוויתי.
עננים שחורים ששכנו מעליי,
מתפזרים לאיטם מתפוגגים מעצמם.
שמש שולחת קרניים ראשונות,
מגיעה לפינות נסתרות חשוכות.
גלים קטנים של אושר פנימי,
באים ונוגעים במקומות כואבים.
מנשקים, מלטפים הפצעים,
גורמים לי להתקדם ולשאוף.
לגעת בטוב, להיות, לאהוב.
תגובות