בשדרת עצים בסגול אני מהלך,

עליהם מרשרשים ברוח החרישית,

נופלים לאיטם מסביבי;

אך כפסע מפריד בין אושר לבין עצב

ועד כמה זמניים הם שניהם,

את כל זאת אני כבר יודע היטב...

אני מתיישב על ספסל ומביט כה וכה,

עיניי נחות לפתע על מרצפת אחת לרגליי

שונה מעט מהשאר,

ובה נכתב בזו הלשון:

פינת ישיבה זו היא לזכרם

של זוג אוהבי ירושלים

ובמיוחד גן זה...

צינה קלה אוחזת בי לרגע,

אני מהדק סביבי את המעיל ומרים מבט;

נוגהן של קרני שמש אחרונות

צובע את פאות הבתים בצהוב חולמני,

משווה להם מראה הנראה כלקוח

ממחוזות רחוקים...

ימים אחרונים בהחלט של חורף,

שדה ירוק בוהק יצהיב בקרוב;

קרן אור אחרונה נמוגה לה באופק

וקול צפירה עמום עולה באוזניי,

הערב יורד על ימין משה

והשבת נכנסת...

אני משלב את ידיי על חזי,

עוצם את עיניי לשניות ספורות,

שואף לתוכי את אוויר העיר האהובה,

מאפשר לעצמי לחיות עד הסוף את הרגע הזה;

אני חש ששפתיי מתעקלות להן לכדי חיוך קל,

כאילו יש להן רצון משל עצמן...

האם כך מרגיש אושר אמיתי,

אושר של רגע קצר כל-כך,

שבו עלה בידי להניח דאגות ואכזבות בצד...

וכיצד ארגיש לאחריו אני תוהה,

כאן לבדי על הספסל...

מתפללים חולפים בחופזה על פניי

בדרכם לבית הכנסת,

כל-כך הרבה שאלות עולות,

וכה מעט תשובות...

אני חושב שאשאר בינתיים לשבת כאן,

לפחות עוד קצת,

גם אם לבד,

על ספסל של זוג אוהבי ירושלים...