בס"ד
היה נדמה שלא אכפת להם מכלום. שהכיפה הקטנטונת, המוסתרת בין התלתלים הארוכים, נמצאת שם רק לקישוט, או מתוך הרגל.
היה נדמה.
שלא תבינו לא נכון, זה היה אותו הנוער, עם הכיפה המיקרוסקופית, המתנצלת, אבל המילים על החולצות זעקו בגאווה, שה´ הוא המלך.
ראיתי אותם בוכים ושרים לאביהם שבשמים, באמונה שלמה, לא אחת של סיסמאות שנטמעו איפשהו בתאים האפורים, אלא אמונה של תחושת קרבה ואהבה.
מפני שאותן הבנות, שחשבנו שהדבר היחיד שמעניין אותן הוא איך הן נראות ומי רואה אותן, סירבו להיחשף להבזקי המצלמות.
ועכשיו נראה לי, שנפילת גוש קטיף לא היתה לחינם. כי התקופה הזו חשפה בפנינו את הכוחות האמיתיים של הנוער שלנו, שזה הזמן לעשות איתם משהו. ולהתחיל מהדברים הכי קטנים, אולי אפילו קטנוניים.
כך צריכה להיות גם ההתקדמות שלנו. לאט לאט, להתחיל ממש מלמטה – אבל בסוף, הנוער הזה, הוא זה שיביא את הגאולה.
בואו ניקח את הכוחות הגדולים האלו, ונהפוך את עצמנו בעזרתם לנוער דתי גאה, שהוא מקור לגאווה לא רק במקרים חד פעמיים, אלא תמיד. דור צעיר שחי חיי תורה. דור שמאמין בארץ ישראל לעם ישראל, אך ורק על פי תורת ישראל. בלי פשרות.
בעזרת ה´, נעשה ונצליח.
כל מי שמסכים עם הדברים מוזמן להפיץ זאת בכל מקום שיראה לנכון.
תגובות