בס"ד

 ראיתי את הנוער הזה לפני חודשיים. הם ישבו על הגדר, פיצחו גרעינים, ריכלו על חצי העולם (כי צריך להשאיר משהו למחר), התלהבו מהסרט בשבוע שעבר, ותכננו את הסרט הבא.

היה נדמה שלא אכפת להם מכלום. שהכיפה הקטנטונת, המוסתרת בין התלתלים הארוכים, נמצאת שם רק לקישוט, או מתוך הרגל.

היה נדמה.

 ראיתי אותם שוב, בשבוע שעבר, נוער חדור אידיאלים של אהבת הארץ והעם אמיתית.

שלא תבינו לא נכון, זה היה אותו הנוער, עם הכיפה המיקרוסקופית, המתנצלת, אבל המילים על החולצות זעקו בגאווה, שה´ הוא המלך.

ראיתי אותם בוכים ושרים לאביהם שבשמים, באמונה שלמה, לא אחת של סיסמאות שנטמעו איפשהו בתאים האפורים, אלא אמונה של תחושת קרבה ואהבה.

 את הבנות לא ראיתי. התקשורת לא הורשתה להכנס לבית הכנסת שבו היו הנערות.

מפני שאותן הבנות, שחשבנו שהדבר היחיד שמעניין אותן הוא איך הן נראות ומי רואה אותן, סירבו להיחשף להבזקי המצלמות.

 פתאום ראינו את הנוער שלנו. נוער שמקיים מצוות מכוח אהבת ה´ ולא מכח האינרציה. נוער שגאה בדתו ובאמונתו, ולא חש צורך להצטדק ולהוכיח ש"הוא כמו כולם". נוער עם עוצמה ונחישות.

 

ועכשיו נראה לי, שנפילת גוש קטיף לא היתה לחינם. כי התקופה הזו חשפה בפנינו את הכוחות האמיתיים של הנוער שלנו, שזה הזמן לעשות איתם משהו. ולהתחיל מהדברים הכי קטנים, אולי אפילו קטנוניים.

 את אותה הנחישות שגילה הנוער, שלא מנע עצמו מן הרחמים גם כשחרב הגירוש היתה כבר צמודה לצוואר, אפשר היה לקחת ל"מלוה מלכה" בכיכר ספרא, ולהעמיד בעזרתה מחיצה בין מעגלי הבנים והבנות.

 את אותה האמונה שאיפשרה לכמה מאות נערים לשיר "עוצו עצה ותופר כי עמנו קל" אל מול פניהם של 25 אלף חיילים ושוטרים, אפשר לקחת ולהגדיל איתה את הכיפה, כי אין לנו סיבה להתבייש.

  הגאולה לא באה כמו שריפה, גדולה ועוצמתית וזמנית, אלא תחילה קמעה קמעה. איטית ונצחית.

כך צריכה להיות גם ההתקדמות שלנו. לאט לאט, להתחיל ממש מלמטה – אבל בסוף, הנוער הזה, הוא זה שיביא את הגאולה.

בואו ניקח את הכוחות הגדולים האלו, ונהפוך את עצמנו בעזרתם לנוער דתי גאה, שהוא מקור לגאווה לא רק במקרים חד פעמיים, אלא תמיד. דור צעיר שחי חיי תורה. דור שמאמין בארץ ישראל לעם ישראל, אך ורק על פי תורת ישראל. בלי פשרות.

בעזרת ה´, נעשה ונצליח.  

כל מי שמסכים עם הדברים מוזמן להפיץ זאת בכל מקום שיראה לנכון.