פרשת וַיַּקְהֵל– פְקוּדֵי: מחוויות טראומטיות לחיי יום יום / מוטי לקסמן

בפרשות השבוע האחרונות קראנו על אירועים דרמתיים אפילו טראומטיים וחד-פעמיים, ממעמד הר סיני המלא הוד, יראה וקדושה ועד לטראומת עגל הזהב.

הפרשה נפתחת: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה, א).

כאילו נאמר, לאחר הדברים הגדולים שהיו עדים להם, הנכם חוזרים לחיי היום-יום, חוזרים לחיי החולין.

העם צריך להתארגן לעשייה, מהי העשייה?

משה מפרט: "אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ [...] אֶת הָאָרֹן [...] אֶת הַשֻּׁלְחָן [...] וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר [...] וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת [...] אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר [...] אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר [...] אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמות לה, יא–יט).

העם נקרא להתארגן להקמת המרכז הפולחני, בקריאת משה מצויים שני חלקים:

חלק ראשון מתבטא ב"תְּרוּמָה לַה'", העם אינו מהסס "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה" (שמות לה, כ). ומיד "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה’" (שמות לה, כט).

והחלק השני בבניה, בעשייה ממש: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מב–מג).

ואיך מתממשת הבניה?

א. נקבעים הארכיטקטים והבונים המיומנים, כשבראשם: "בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת" (שמות לה, ל–לב).

ב. לאחר סיום הבניה מתחיל תהליך של דווח. בני ישראל העלו תרומות רבות, ומשה רואה לנכון לדווח לעם כולו, באופן מדויק, את כל ההוצאות ויעדן: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ" (שמות לח, כא–כג).

במלים אחרות, שקיפות מלאה של הוצאות "הממשל": "ויש ללמוד מזה לקח מוסרי, שאף על פי שהמשכן קדוש בקדושה נעלה, היה צריך לערוך מפקד וחשבון של החומרים שהובאו תרומה למלאכתו {...] שדווקא קדושתו הנעלה של המשכן היא המצריכה לערוך את המפקד, ואף על פי שאין שום חשש למעילה" (עמוס חכם, ספר שמות, כרך ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' שפא).

אני מתאר לעצמי, שאילו היה אז תפקיד של מבקר מדינה לא היו לו שום ממצאים שצריכים תיקון.

היום, מבקר מדינה יש. הוא מגיש מידי שנה בשנה את דוח הביקורת, המלא פגמים המצויים במערכות הממשל השונות. וכאילו לא קרה דבר, חלק גדול מהפגמים חוזר, ואל-דאגה יש גם פגמים חדשים.

ג. איך התנהל כל התהליך?

בדיקת הכתוב מעלה ממצא מעניין: המילה "לב", מופיעה בפרק לה תשע פעמים ובפרק לו חמש פעמים. תדירות כזו של מילה (או בהטייתה) הופך את מילה למילה מנחה בסיפור(1).

ומהי המשמעות העולה ממילה מנחה זו?

לפני שנענה נבהיר: ה"לב" קשור לתהליך התרומה, למשל: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה’" (שמות לה, כט).

נדבות הלב היו כ רבות עד כי "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" שמות לו, ה–ו).

ה"לב" קשור לא רק לתהליך התרומה אלא גם לתהליך הבנייה, למשל: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו, ב).

במלים אחרות, התרומה וגם הבנייה בוצעו בתחושה של התרוממות-רוח, בתחושה של שליחות ושמחה.

מצד אחד אפשר לומר, שהאירועים הדרמתיים שקדמו לתהליכי התרומה והבנייה הטעינו את לבבות העם, על כל שדרותיו, ברוח של חדווה ויצירה.

מצד שני אפשר לומר, שלאחר אירועים כה דרמתיים (מעמד הר סיני, וסיפור עגל הזהב), המתח יורד כי חוזרים לחיי יום-יום. אבל זהו המבחן האמיתי של אדם, קבוצה או עם: קל להתלהב באירוע דרמתי חד-פעמי. אבל אמיתות וכנות ההתלהבות הטקסית מתגלה בימי החולין. פרשות ויקהל-פקודי מראות שגם בימי חול גילתה המנהיגות והעם אותה רוחה של התרוממות וקדושה.

כך נהפך יום החול ליום של חג. כמו ששרה נעמי שמר: יש לי יום-יום חג יש לי חג יום-יום, יש לי יום-יום חג, הללויה.

האם רוח כזו מפעמת בנו היום? אולי יש למישהו רעיון איך לעורר בנו רוח התלהבות כזו?

בדיון בפרשות וַיַּקְהֵל– פְקוּדֵי אנו משלימים את לימוד ספר שמות, וזה הזמן לומר: חזק, חזק ונתחזק!

<><><><><>

הערה (1): מלה מנחה

מלה או שורש לשוני, החוזרים בטכסט או מסכת טכסטים, חזרה רבת משמעות [...] לחזרה ערך אסתטי [...] וערך הבעתי מיוחד. הערך המיוחד הוא בכך שהמשמעות המכוּונת כאן, אינה מובעת בדרך של תוספת לימודית, ואינה מפוררת ואינה משבשת את התבנית הטהורה של הסיפור.

ההנחה היא שיש כאן תבנית של סיפור, בחינת צורה אמנותית מגובשת, ויחד עמה גם משמעות, גם בשורה. המשמעות והבשורה הן למעלה מן הצורה האמנותית, לפיכך אינן נישאות בה, (כמו משמעות בתוך שיר) ללא אמצעים מיוחדים משלהן, אלא על פי עצם מהותן, שומה עליהן להבקיע לעצמן דרך-הבעה משלהן. מ"מ בובר, "סגנון המלה-המנחה בסיפור התורה", דרכו של מקרא,  ירושלים תשכ"ד, עמ' 284–285).