כבר מזמן לא נגעתי בסכינים שלי.
אני אוספת אותן זה שנים, בקפדנות של ולקיריה: מלוטשות וכסופות, דקות כמו נשימה ואוהבות כמו מוות; שתוקות ואפורות, להב הצור שלהן מושחז בדמעות של אכסטזה ושל יאוש; סכינים עשויות פלסטיק, שיורקות מחטים של בלבול ירוק וצהוב ואדום; וסכיני עצם, שיודעות לנשוך.
בחושך, כשצללי הלפידים הדועכים הולמים בקירות, ידעתי לרקוד לקצב התיפוף הזה, האטי והדועך. לשרוט את עצמי בדייקנות, להקיז את הנוזל השקוף-כמעט, הענברי, מתוך החוטים החלולים שמתפתלים בתוכי. ידעתי לסחוט אותו, בשיניים חשוקות, לתוך צנצנות קריסטל, שהאור הכלוא שלהן זועק להשתחרר באלף מערבולות של צבע.
אהבתי לפקוק אותן בתפילות ושבועות, להעניק להן ליטוש אחרון וברק של נצח. ובעודי מדממת שתיקות, להניח אותן על האדנים המאובקים שלי, כדי שיוכלו לראות.
וקול המון כקול שדי, אוכלים על דמי וזועקים חמס, וצרחותיהם כיללות החתולים שלא רצחתי מעולם. לא, לא נגעתי בהם! אני צועקת פנימה והאבנים עפות. החתכים שלי זורמים רעל, שלא רציתי להוציא – לא רציתי! אבל אבנים לא רואות, אלף עיניים פעורות בהן ויודעות רק טחב ושתיקה.
גם שתיקות מדממות.
לצורה שלי, שידעה אהבה ושכחה את השתיקות - אבל עדיין צובעת מחוץ לקווים
תגובות