ממצולות – הים, הגועש לו ברחש, עולה שירתו ההומיה של פוסידון, אדון הנהרות והימים הסוערים; עם משבה של מערבולת, משרוקה נישא, אל המחוזות הרחוקים. עומד לו פוסידון, על ספינתו הארוכה והנוצצת תחת השמש; עינו צופה קדימה, אל האופק, השוקע, מעבר להרים הכחולים. ספינתו שטה, על פני ממלכת – המים, כעל – פני, השמים הכחולים. הנחשולים, אשר גואים בקצף ואשר נפצים, בפני צוקי – החוף, יוצא מרחשם הסואן – זמר, הוא – זמרו של פוסידון. שירתו, נישאת מעל פניו של כדור – הארץ; מפלגת – הי, בין ים לימו. מפי – שחפים ויסעורים, אשר חגים מעל ראי של המים, נשמע קולה ואתו, רחשו של הים בסערו; הגלים, מוסיפים להמות ולרעשת, בהתנפץ – סילונם, על מזקפי – הסלעים. ואיתם, שירתו הנרענה של פוסידון, המשך – מתגלגלת, בין מרחבי – הים, שמקיפים את העולם. קולה העליז, אינו פוסק לאף – רגע; כך גם, רחש – הגלים, אשר עולים מתוך – הים, בסוערו. שירת – פוסידון, עולה מימים ומאוקיינוסים, בסמלה את עוצמתה של ממלכת – המים, כמקור – החיים ללא - פוסקו!..