לאורך דורי - הדורות באין הספור, למד האדם לחרחר מלחמות. צחצח חרבות והשליך חניתות והרובים הוא מילא בשרוף. למד הוא לירות בנשים וטף ולשוא היו, כל קורבנותיו! האדמה נרעדה מפצצות ונרטטה מן ההפגזות. קולות - יריה ושריקות - קליעים הפכו לשגרת - החיים הטרופים. נשפך דם חפוף וכיסה את הצוק, ונפלו לוחמים באין כל - צדוק. משפחות כוסו שכול ונותרו בלי - כל; החיים הטריים, נקטעו באיבם והפכו אפר והעפר! אש מלחמות להטה כשלהבת, האדומה ושורפת הכל. האדמה היתה אז בוערת וכוסתה בשרידי - הקרבות; והמתכת נמסה כמותכת מאש הלוחשת, ממש כיקוד. שנים ודורות, כוסף האדם, שלא ילמדו עוד המלחמה. שתותחים ישבתו ויפוגו, מלהרעיש אדמה בפגזם. שחרבות, יחדלו מצחצח ושיכותו למחרשות. שאש הקרבות תחדל מהלהט ושתיכבה היא, לעד ולתמיד; ושהשלוה תיפרס על פנינו ושלא תיסוג עוד, מול המלחמה. נישא מבטינו, הרחק לשמיים בתקווה ובחזון המזהיר, שהשלום אמיתי יאיר את ליבינו ושלא תיצת עוד אש - המלחמה! דורות ארוכים למד חרש - חרש, את האדם תורת - הקרבות; אז נתפלל, שבשנות האלפיים לא ילמדו עוד תורת - מלחמות. נבוא בתקווה, אדירה ורוגשת, כי אש - מלחמה לא תיקוד עוד יותר ושהעולם יתמלא בצהלת ובתרועות השמחה ונגל! נהיה תפילה אדירה וזועקת, שלא ילמדו עוד המלחמה; ושהשלום אמיתי ורוגע יחוג מעל פנינו ולא המלחמה!