כשדם היה רק-דם
ואש רק-אש
ומים היו חיים
נופי ילדות שלי היו
נופי ילדות שקופים.
דווקא כשהמפלס יורד
החיים נעשים זולים יותר
בשלוליות כהות של דם
על אדמה של אש.
והשקוף נראה גבוה מתמיד
והוא נוגע בשמיים ובארץ
והוא מוצק יותר.
והוא שלי.
[ליצירה]
אני מתארת לעצמי שהשבירה של הסגנון מכוונת. אני פשוט חושבת שהיא לא האמצעי הנכון לזה.
למה בסוגריים? זה היה עובר טוב באותה המידה גם בעדיהם.
אפילו להיפך - בחלק מהמקרים (כמו "האמנתי בך") מה שמופיע בסוגריים אמור להיות החלק החזק יותר בקטע. הסיכום שלו. ובעיניי לפחות, הסוגריים מאוד מחלישים את האמירה.
[ליצירה]
אז ככה:
בנוי מצויין. ויפה. את מוכשרת, בזה אין שום ספק.
אבל התוכן... התוכן...
אני זוכרת פעם שהרגשתי ככה - שאבדתי אבל שאין לי טעם לחפש.
אבל את יודעת מה? תמיד יש טעם. אף פעם לא מוצאים את הכל. כל פעם מוצאים משהו, ומלקטים חלק לחלק, וממשיכים לנסות. ולא רק זה. בהרבה מהמקרים, כשמוצאים חלק אחד גם מאבדים שוב חלק אחר.
ובאמת שאין מה לדאוג - אף אחד לא יוכל למצוא את זה במקומך. אין "מוצא ישר". החלק שלך תמיד ישב ויחכה לך במקום שהוא תמיד היה.
מאחת שכותבת דברים כדי להזכיר אותם לעצמה, גם אם הם לא תמיד קשורים לכוונת המשורר...
[ליצירה]
:)
רצית צומי?
קיבלת!
ממטומטמת אחת ששוטטה לה בצורה בין השעות הקטנות של הלילה בהן גמרת לכתוב את יצירתך לבין השעות המוקדמות של הבוקר בהן אתה עומד בשעה זו על רגליך, והחליטה להגיב לך.
יום נעים!
[ליצירה]
א. אני מסכימה עם רן.
ב. זהירות, אני מתחילה להתמכר לסיפורים שלך.
ג. לא! לא!!! בבקשה לא!
סיפורים כמו זה גורמים לי להתעורר בבעתה באמצע הלילה, מתפללת שלי זה אף פעם לא יקרה...
לא יעזור לאף אחד. אני אגשים את החלום שלי. (<-- נקודה החלטית מאוד.)
תגובות