כשדם היה רק-דם
ואש רק-אש
ומים היו חיים
נופי ילדות שלי היו
נופי ילדות שקופים.
דווקא כשהמפלס יורד
החיים נעשים זולים יותר
בשלוליות כהות של דם
על אדמה של אש.
והשקוף נראה גבוה מתמיד
והוא נוגע בשמיים ובארץ
והוא מוצק יותר.
והוא שלי.
[ליצירה]
א. אני מסכימה עם רן.
ב. זהירות, אני מתחילה להתמכר לסיפורים שלך.
ג. לא! לא!!! בבקשה לא!
סיפורים כמו זה גורמים לי להתעורר בבעתה באמצע הלילה, מתפללת שלי זה אף פעם לא יקרה...
לא יעזור לאף אחד. אני אגשים את החלום שלי. (<-- נקודה החלטית מאוד.)
[ליצירה]
זה פשוט...
פשוט מעולה!
מקסימקסימקסים!! ממש!
תכתוב עוד כאלה!
תשמע, אתה שם את סיימון סינג בכיס הקטן...
ואיך שחיברת את זה לסיפור עם תמר... והתיאורים כל כך עדינים וציוריים.
אין כמוך!
מצטרפת לכולם ומוחאת כפיים פה בבית.
[ליצירה]
טל,
אני לא חושבת שהוא ניסה לרמוז שאסור לאחרים לפרסם או שהוא רוצה יותר ביקורת.
אני חושבת שהקטע הזה פשוט מבטא את התחושה הזאת של כולנו להרגיש שלמישהו אכפת ממה שאנחנו כותבים פה. שזה לא סתם. שאנחנו לא הולכים לאיבוד בתוך הים הזה של היצירות שבאות והולכות ונגנזות להן עמוק בנבכי האתר, כי יש מי שהמילים שלנו הצליחו לגעת בו לרגע. כי כשזה קורה - זה אומר שבמילים שלנו יש משהו ששייך לכולם, והוא אמת, והוא נצחי.
ככה לפחות אני מבינה את זה.
יום טוב!
(כן, אני יכולה להיות פה לא רק בלילה.)
תגובות