אני רוצח את אלוהים1
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כואב לי בעיניים. [ליצירה]
- [ליצירה] הסגנון לא רע בכלל, אבל זה קצת מבולגן מדי, ובסוף קצת קשה להחליט מה לקרוא לפני מה... (והרעיון מסקרן). אסתר, מתחילה לחבב קומיקסים מאז הסנדמן. [ליצירה]
- [ליצירה] what ever [ליצירה]
- [ליצירה] כל פעם שאני קורא משהו כזה אני חושב לעצמי, "שטויות, ראיתי כבר משוגעים יותר" [ליצירה]
- [ליצירה] איזה מדהים. כל כך עצוב ורע וטוב. נכנסתי לקישור לטקסט המקורי, וזה פשוט מדהים, אבל כשרציתי להגיב שם ראיתי שכבר הגבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] מה זה הפאראנואידיות הזאת- מי מתקיף אותך? איזה ילדים אתה מכיר שמעוניינים בפרפרים מזכוכית יותר מאשר בטבע? מי מעוניין יותר ב MIMONDIS של המחקרים מאשר ביד החזקה? החולים באקדת הם אנשים שכבר אבדה אמונתם. ואם הם מנסים להוכיח לך שהדוגמית בזכוכית יותר יפה מפרפר חופשי, שינסו. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אחרי רוב הסתווים מגיעים אביבים ופריחות. אבל תמיד יש יוצאי דופן [ליצירה]
- [ליצירה] על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת? הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי. ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק? חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור. הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה. תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות [ליצירה]
- [ליצירה] לא הבנתי בשורה התחתונה ראפ ישראלי אפשרי או לא? ואם לא אז לא ממש הבנתי למה? למשל סגול 59 עשה ראפ ממש בסדר, (למרות שהצד המוזיקלי על הפנים) ואפילו לשבק"ס יש כמה יציאות טובות (מוזיקלית, ומבחינת איכות הראפ). אז מה הבעיה? [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול) חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית. מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי. לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון. לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף. מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך. לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק. היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה. עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות. (אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת) המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו. שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית. אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הגיע זמן הגאולה מלים כדרבונות (לא החיות הקוצניות,האלה שמדרבנים איתם סוסים) גאולה זה לא משהו שנופל על הראש. זה תודעה, זה דבר שצריך להשתנות בנו. בשביל שיהיה עולם מושלם צריך להפוך אותו לכזה. להפסיק להתעלל בכדור הארץ ואחד בשני. אנחנו לא חרדים, ו"אתחלתא דגאולה" זה דרך חיים. כן ירבו מביאי הגאולה!! [ליצירה]
- [ליצירה] ההשוואה לאלעזר בן דורדיה מעניינת, אך לא עיקבית לחלוטין.חסרה כאן ההבנה של החטא וההכרה. או שאולי חטא האהבה היא האמונה באפשריותה? אולי צריך להדגיש את זה יותר... ההקבלה עצמה פועלת בצורה נפלאה ומתאצמת בשורות: "לא היתה נפש אחת בעולם שלא באתי אליה וחזרתי למקומי ריקם" כמו בן-דורדיה גם ה"אהבה" עושה את המאמץ העילאי, רק בכיוון ההפוך. האהבה האמיתית כניגוד מושלם לזנות של בן-דורדיה. נגררת כאן גם השוואה בין האהבה האמיתית, לחזרה בתשובה. שניהם מגיעים למקום האנושי הקיצוני ביותר. ושנייהם בלתי אפשריים בעולם הזה. קיימים רק בעולם הבא מעבר ליופי של השיר, קשה לי להסכים איתו- מהי האהבה אם לא ריגעי חסד? בחסידות השניים מזוהים כאחד. הטוטאליות היא רק הקצנה שבאמת לא אפשרית בעולם הזה. אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם של אהבה טוטאלית. אולי כדאי לתת גם קרדיט למקור ההשראה. באופן כללי קטע מצויין, מקורי , ומעורר מחשבה יום טוב ומעט חציל (לפי הטעם) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] קיטועי השורות מכוונים ולכן התשובה היא תמיד אמביוולנטית ואולי הפחד מפני האדם האחר והפחד מקול (התגלות)האל אינם רחוקים. (אני מושפע לאחרונה רבות מלווינס) ואם כבר יש התגלות כלשהי, איך יודעים אם זה באמת א-לקים או אלוהים אחרים? נביש [ליצירה]
תגובות