אני רוצח את אלוהים1
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כואב לי בעיניים. [ליצירה]
- [ליצירה] הסגנון לא רע בכלל, אבל זה קצת מבולגן מדי, ובסוף קצת קשה להחליט מה לקרוא לפני מה... (והרעיון מסקרן). אסתר, מתחילה לחבב קומיקסים מאז הסנדמן. [ליצירה]
- [ליצירה] what ever [ליצירה]
- [ליצירה] כל פעם שאני קורא משהו כזה אני חושב לעצמי, "שטויות, ראיתי כבר משוגעים יותר" [ליצירה]
- [ליצירה] איזה מדהים. כל כך עצוב ורע וטוב. נכנסתי לקישור לטקסט המקורי, וזה פשוט מדהים, אבל כשרציתי להגיב שם ראיתי שכבר הגבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] פוטושופ [ליצירה]
- [ליצירה] ולי דווקא נוח בעולמי הצר, באנשים שנותנים לי מקום, נותנים לי שם... לא הייתי מבקש להיות אנונימי [ליצירה]
- [ליצירה] להיפגש- (ולא רק עם אותו "הוא") אפשר רק עם ממשות. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מה שהכי מפחיד, שאי אפשר ךדעת מה הם חושבים, מה הם זממים... [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין הסגנון הנפלא הזה שמערב את האקדמי עם נבכי הנפש, מבוצע בדייקנות . ובכלל תיאור עולם שלם של התולעים, החלקים העזובים והמורעלים של הנפש, שמעולם לא ניתן להם הבעה. כבש אותי (רק המילים "טיול שנתי של כיתה ב" לטעמי לא התאימו לסגנון הספרותי- אם כבר קטע טוב אז להשקיע בביטויים על רמה, ולא לגלוש לנונסנס, למרות שמדובר בתולעים) [ליצירה]
- [ליצירה] האדם ה"בוגר" מחפש חוויות "ממשיות" שילהיבו אותו עכשיו. סיפוק מידיים. השעמום הוא בעייה מודרנית שנובעת מחיים חסרי תוכן פנימי. מופעלים רק על ידי גירוי חיצוני. בילדות יש "מתכונת חירום לשעת שיעמום"- הרב פעמיות של תוכן חייהם. דווקא הפשטות של ילד מקנמה משמעות רב פעמית לחייו. הדמיון הוא מספיק ממשי בשבילו. וכשאין לו מה לדמיין הקשרים המשפחתיים הבסיסיים מספקים אותו. הןא לא מחפש אהבה גדולה ורומנטית ולכן לא יתאכז מ "סינר של אמא" ניתוח קצת יומרני ופלצני אבל זה מה שעולה לי. לדעתי השיר מנוסח קצת ביובש וללא ליריות. זה יותר אמירה מאשר שירה. אבל יכול להיות שגם אני לא הבנתי. הרבה ביקורת בונה וגם קצת חציל נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] לפחות עדיף להיוולד באמצע התמוז (או בהתחלה) ולא משהו עבוב יותר... גם אני מחליף ספרה השבוע, אבל האמת, לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה, כנראה קטע של בנות, אבל בכל זאת קטע נחמד. אגב, מספרים שלאחר משא ומתן מייגע עם כותבי עתידות של בזוקה, הם הסכימו לספק הארכות לתחזית הקודרת שלהם, והיום תמורת מחיר סימלי, אפשר להגיע לירח לפחות עד גיל 30, כך שעוד יש בשביל מה לקום בבוקר יומולדת שמח לך ולאנשי התמוז באשר הם [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיוון שונה מ"מכורתי"... נורא חסר לי כאן את השלטון המופלא שלך במילה ובניגון... יש כאן טון מעט מטיף ולא שירי. זה מתאים לתחושה הערומה, המחפשת הבתים השני והשלישי קצת נאחזים יותר מידי בקלישאה של הגוזלים והקן ופריצת המסגרת ואין להם כל כך קיום מצד עצמם או את העצמה של "המקור היחיד המצייץ", וזווית הראייה המצמררת של "מעל לכנפיים"... הזה מחיר החופש? [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול) חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית. מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי. לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון. לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף. מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך. לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק. היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה. עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות. (אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת) המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו. שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית. אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב. נביש [ליצירה]
תגובות