תחילה באה הבדידות הקישה על דלתות לבי בעדינות פרצה פנימה, השתלטה על הכל: הכאב, הצחוק, האלם, הקול. אחריה, בא אלי הפחד הציג עצמו בהגיון שקול וברעד, אמר שאין בדידותי יכולה בלעדיו - הוא שומר עליה, היא עליו. אחריהם באו התקווה והחלומות התגנבו בחשאי ופתחו במלחמות, פעם ניצחו את הפחד, פעם נחלו תבוסה, פעם פתחו בי צוהר, פעם הוא שב ונתכסה. ואז נולדו הבלבול ואי הודאות, מצבי רוח משתנים בלי הרף, בחדות, האמונה בלא קיים, הספקנות במציאות, חוסר האונים, אי ההבנה, העצבות. ובסוף - באת אתה, ואיתך - בא הסוף לכל היתר, השיכחה, וההתחלה של אינסוף רגשות שלכולם שם אחד - והוא שמך. __________________________ שיר זה נכתב בעת שהייתי צעירה יותר, הרבה יותר, ובכל פעם שאני קוראת אותו, אני מופתעת לגלות עד כמה הייתי מסוגלת לאהוב ועד כמה הייתי מסוגלת לייחס למושא האהבה. איני מזדהה איתו כיום, אך ראיתי לנכון להעלותו, לתפארת האהבה אשר היתה, ולהנצחתה.