[ליצירה]
זה דוקא עצוב. נראה לי שזה על איך שהחלום מחליף לנו את המציאות, גורם לנו לוותר על הגשמתו.
ילדי הפרא יבחרו בסופו של דבר לוותר על הדהירה הפראית על סוסים לבנים, כדי לשמוע את הסיפור עליהם עושים את זה. והמספרת תבחר (לא מרצון אך זאת עדיין בחירה) במקום לקפוץ מעל הסורגים ולהצטרף לדהירה, לשבת ולספר עליה.
[ליצירה]
תשובה לסומסום:
אנשים אוהבים לדבר על אומנות כאילו יש לה מקדש משלה באולימפוס של החיים. לא נכון! האומנות היא חלק מהשיח שלנו עם עצמנו, ולכן היא צריכה להיות מבוקרת לפי הקריטריון של - אילו דברים רצוי שנכלול בשיח הזה כי הם מחזקים אותנו, ואלו לא. להתמודד עם רגשות של אובדן ופרידה לגבי חבל ארץ שכרגע נאבקים עליו, זה מחזק מגמה של עזיבת המאבק וזורע זרעים של יאוש. במלחמה לא נתנו ל"ירא ורך הלבב" לצאת, כי דיבורים של פחדנות היו ממיסים את לב כולם. לדעתי כנ"ל דיבורים של יאוש - זה לא הזמן עכשיו! כל כך לא! ובעזרת ה' אני מקווה שלעולם לא יהיה בכך צורך, כי זה לא יקרה! נ.ב. "היה לא תהיה" זה יותר הבעה של תקוה חזקה מאשר של "ודאות". זה יותר כמו הבעת עמדה או הצהרת כוונות נחרצת. קפיש?
[ליצירה]
תגובות