[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
אדון; סבתא!
אני - דווקא, סוברת כי; המבנה - החוזר, על עצמו! מוסיף, עד - מאד, לשיר. (ובכלל; שמואל - ירושלמי, כותב מושלם; אז, איך - אתה, מעז, להעיר?)
החזרתיות; מעידה - על, כך שהעולם - חוזר, ונשאר - אותו דבר;
השיר - מבטא; את זעקתם - של המסכנים!
ובניגוד - גמור, לדבריך; בהחלט - יש ציפיה, מהשיר: מהשיר בוקעת, ציפיה - אדירה; לשלום! ולקץ, כל - המלחמות!
אבסס - את דברי:
"פרוכת החולות - יצתה והזהיבה;
ממעל, דיסקית החמה בערה."
שורות אלו, מבטאות - את חזון - המשורר, לעתיד, לבוא.
בזמנים - אלו; לא יהיו - מלחמות. הפרוכת, מבטאת - כמובן, את ביהמ"ק אפוף - השלום; והדיסקית - הבוערת, מבטאת את - זה, שהצבא - לא יהיה, בו - צורך, כי לא - תהיינה; מלחמות, אז - כל, הדיסקיות; שעונדים החיילים - תבערנה.
"רוחות שחונות כחררה,
יבבו בין נקיקי סלע."
רוחות - אלו, הם - האנשים; שאינם - בחיים.
חררה - זהו, מצב - רוחם. עובדה; שהם מייבבים, בין - נקיקי, סלע.
"הסביבה,
בחום לוהט נשדפה."
בעתיד, האנשים - שהרגו, את אותם - מייבבי סלע; ישדפו - בחום, כעונש.
"מטבעונים וצפעים,
עקביהם השאירו.
הנשר, מוטת כנפיו השיב."
מטבעונים; הם כמובן, מטבעות. ובהשוואתם - לצפעים, בא - שמואל להגיד; שאלו האחראים, על - האוצר ומטבעות - הכסף במדינה, אינם אלא, נחשי - צפע, המשאירים - את עקבותיהם, בכל - כיס.
לעתיד - לבוא, ע"פ חזון - הירושלמי; הנשר - הגדול! הלא, הוא הרמב"ם - יקום - לתחיה; ויראה - להם, מה זה.
"הירח,
בקע מתוך הלַיִל.
מעל השממה,
רוח קדים... "
בית - זה, בא לבטא - את, הרוח הפסטורלית, והאוירה - הציורית; שתנשב - לעתיד לבוא, מעל השממה - שתשאר, לאחר שכולם - יושמדו (הרי, כולם - רעים).
[ליצירה]
אוי,
שחפית שלי, את לא מבינה... (את סתם ילדה קטנה, מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך, אל תהיי תמימה).
ברווווור שדעת מקרע זה לא שגיאות. זה שגיעוט. שגיעוט זה דבר שכתוב בשיבוש אותיות, אך אין זה אומר שהוא אינו נכון, להפך: הוא יותר נכון מנכון. אמליץ לך לעיין במילון השגיעוט הנודע, אם טרם עשית זאת, ולהבין את פשר משמעות עומקם של דברי.
ובקשר להערה שהערת לכיוון שמוליקנו, לגבי התוכן - אם באמת לא הבנת את התוכן, אשמח להסביר לך. היות והשעה עכשיו שתיים שלושים ואחת לפנות בוקר ונמישה קצת עייפה - היא תקצר בדברים ותתמקד ברעיון המרכזי. הרעיון המרכזי הוא שעובדי הנמלים (או העכבישים לפי הגרסא המתוקנת) נעשקים יום וליל בידי אנשים מושחתים, ועובדים בתנאים נוראיים, ושמואל זועק את זעקתם ומעודד אותם לקום נגד כל העולם ויאלה מכות יאלה, אל תוותרו לאיש על לחם חוקיכם!
הוא מעודדם לחתור נגד הזרם ולחולל מהפכות בעולם העכבישים. סליחה, הנמלים.
[ליצירה]
נשמת,
שמואל מתנגד לכל קשר רומנטי, ומנפנף מעליו כל בחורה שמנסה להתחיל איתו, בדיבורים כמו "חלמתי עליך הלילה".
שמואל - בקשר לעלילת הדם הנפשעת והנוראית שלי, אתה יכול להרגע, זאת היתה הלצה בלבד.
[ליצירה]
באשר - לשאלתך, הנבונה:
הלא - היא; " מה הולך פה?? זה שמואל ירושלמי החדש (הנורמלי)?"
תשובתי, היא: כדלקמן!
ראשית, אם את חושבת שאני נורמלית, אמליץ לך לעיין בדברי ולשקול שנית את הקביעה הפסיכיאטרית הנועזת הזאת. אני חושבת שהיוצר הקרוי 'מבצע סבתא' קרוב יותר לתיאור מהותי האמיתית. (עייני בדבריו, "חסר לה בורג" וגו').
שנית, אינני שמואל ואינני ירושלמי. אני היא נמישה המפורסמת, מבקרת ספרותית משועממת ומשקיענית, כאמור.
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
הדס, הרי לך הסבר מפורט.
קובה אינה רק ארץ. החזרה של המילה קובה במהלך השיר מסמלת הרבה יותר מזה. מדובר בזרם אמנותי חשוב בהסטוריה, שמר ירושלמי חווה כעת על בשרו.
המשורר נמצא כעת בתקופה של קוביזם. הוא מפרק את יצירתו לצורות גאומטריות, כפי שאת בוודאי רואה. (זה דבר שרק חכמים רואים).
כמו"כ המשורר נמצא כעת בתקופה הכחולה שלו, שכן כפי שאת יכולה לראות - הרקע לכל יצירותיו הוא כחול.
בעבר, כשצבעי האתר היו שונים והפן הקומוניסטי בלט יותר ביצירותיו של המשורר הדגול - הוא היה בתקופה האדומה שלו.
נוסף על כך, ניתן לראות שבשיר זה ממשיך ירושלמי את מאבקו למען המיעוטים.
"המהפכה הקובנית,
אש התקווה למחר,"
קובנה, הוא כידוע מאכל מזרחי, ושמואל מוחה על העוולות והקיפוח כלפי מזרחים, ומגנה את האשכנזים הרשעים היושבים בשלטון וגובים מסים מאנשים עניים, שבקושי יש להם קובנה לאכול.
המהפכה הקובנית היא המהפכה בה הקובנה יהפוך למאכל הלאומי ולא יהיה עוד קיפוח על רקע דת, גזע ומין, וכולם יהפכו לשמואל-ירושלמים שמציטים שריפות ברחבי שכונת התקווה (כמחאה על המצוקה) ומכנים את זה "אש התקווה".
בסימן המשך למאבק זה, המשורר מדבר אף על הקובה, שגם הוא מאכל מזרחי:
"רוחה של קובה
לעולם, תנשב!"
הוא רומז לכך שהקובה כבר אינה חיה, היא רוח רפאים שמנשבת בחלל העולם, אך היא לעולם לא תסלח למי שרצח אותה, ותנשב ע"מ להזכיר לנו את עוולות העולם. (לעתיד לבוא, תהפוך רוחה של הקובה ליונת שלום, והיא תשחה במרק קובה אדום ועסיסי ותשתמש בכנפיה כמשוטים).
[ליצירה]
תגובה - מנוגבת;
אין - צורך;
לספור - שירי הירושלמי.
כי הרי, ברשימת - היוצרים,
כתוב, מספר - היצירות,
של כל יוצר;
וכל יוצרת!
כל - יוצרים, וכל - יוצרות.
לשמואל, עד - עתה,
414 שירים.
אך אביב - וסתיו,
עוקף אותו;
שהרי - יש לו, לברנש,
427 יצירות,
ועוד - העט נטויה.
נגזולו; זה מלשון - גונזלס, אם - לא ידעתם.
רבת - משמעות, ותרומה לשיר, מילה - זו.
גונזלס; איש מסכן - הוא, מקופח, וקשה - יום. הערפדים, לחמו - מוצצים, יום אחר יום; שמואל, זועק - את, זעקת - העניים.
ערפדים, כמובן, מוצצים - לחם מאז ומעולם, וגורמים לצוֹק (שורה 2 בשיר).
האספסוף המתלהם, כידוע לכולנו, לא מתפשר ושותה אך ורק יינות יקרים (שורה 6),
ומרוב העפרונות שנגמרים בעת ששמואל כותב 414 שירים - התמלאו השמים שלו בעופרת (שורה 8).
כמו"כ, שמואל מגלה בשיר זה תגלית מדעית חשובה ומרתקת: אם עד עכשיו חשבתם שהעולם נע במסלול מעגלי (ליתר דיוק אליפטי), ואם עד עתה סברתם שהעולם נמשך ע"י כח המשיכה של השמש (ליתר דיוק השמש מעקמת את המרחב וכלמיני דברים כאלה) - אם כך חשבתם, כנראה טעיתם. הרי ידוע וברור לכל:
"העולם צועד ועל מהמורות מצטלע."
(אני מוכרחה לציין שזוהי שורה נדירה וחדשנית אף בשירתו של שמואל ירושלמי: בשורה זו אין אף סימן פיסוק, למעט הנקודה שבסופה. וזאת שורה ארוכה!).
כמו כן חשוב שתדעו:
"מעל ידֵי החרוצים,
ערפיח אפור מרחף."
המילה "ערפיח" נתונה לפרשנויות שונות ומגוונות:
א. פיח ער (כלומר פיח לא ישן). פיח זה מציין בדיוק את מה שציין הפיח כמה בתים קודם לכן: "כחול שמים, / שחור-פיח עטה". בתחילת הבית מדובר על השמים שקיבלו את צבע העופרת מעפרונותיו של שמואל, ובחלק זה של הבית מדובר על הפיח שיצא משריפת הצמיגים השבועית של שמואל מול בית רה"מ, והשחיר את השמים. הפיח ער ולא ישן, שכן הוא שומר על רוח הקרב של שמואל, והרי נאמר "לא ינום ולא ישן שומר".
ב. הר-פיח - כמות גדולה מאד של פיח. על מהות הפיח פירטתי בסעיף הקודם.
ג. ע' רפיח - מדובר כמובן על עבדאללה מרפיח. הירושלמי כותב בשיר "ערפיח אפור מרחף". עבדאללה ימ"ש אפור, כיוון ששערותיו הלבינו חלקית ונוצר שיער אפור. הוא מרחף, מכיוון שהוא התאבד באיזה פיגוע וריחף לו לעולם של 70 הבתולות. ע"פ שמואל, איש זה(אם ניתן להכליל אותו בהגדרה "בן אנוש") הוא וחשוב, ולכן הוא מרחף דווקא מעל החרוצים.
ד. ערפיח = ערף י"ח. יותר נכון, ערפה י"ח, בכתיב חסר. המשורר מדבר כמובן על מלכת הלבבות (זאתי עם הקלפים, מאליסה בארץ הפלאות) שערפה י"ח ראשים (לפחות). החרוצים, הם כורתי הראשים הנמרצים שמילאו את בקשותיה בכל פעם שאמרה "ערפו את ראשו/ה". המשורר מתנגד לעריפת ראשים. לפיכך הוא מזכיר במילה "מרחף" את כל הנשמות המרחפות ממעל ומאשימות את המלכה במותן, וכן מראה את שליליותה של המלכה בעזרת המילה "אפור".
עד כאן דיווחי נמישה מהשטח להיום. אם למישהו יש רעיונות יצירתיים ונחמדים לפירוש המילים "ערפיח" ו"נגזולו" - אנא מכם, הצטרפו!
[ליצירה]
אופס, זה לא אני, זה האנטר!
בכלל לא גמרתי את ההודעה. רציתי גם לאמור, שהיה מתאים יותר לו ספרטקוס היה יווני ולא רומאי, כי אז אפשר היה לקרוא לו על שם ספרטה, או לקרוא לספרטה על שמו. אבל כאמור - מה לעשות, החיים קשים.
אגב, שימו לב כמה רב שימושי שירו של השמואל (יו, הרבה ש'):
"למען הַעִיר משנתו את העם,
חירותה הקריבה;
שלמה מחיר,
על מזבח העתיד לעמים"
את השורות האלה אפשר להגיד גם על יונתן פולרד! ראיתם איזה שיר מוצלח?! 2 פעולות במוצר אחד!