[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
שמואל - הנערץ; ושאר - הקוראים!
הצוע - אצוע לכם; פרשנות - עכשווית, לשיר הדגול:
"מצפונכם, עוד יתייסר וידאב!
יצרבו בכם חקרי אשם,
כתופת."
המילים מכוונות לצאצאיו של פינוקיו. מצפונכם, הוא כמובן ג'ימיני. חקרי אשם - צ"ל חוקרי אשם, אלו הם כמובן קציני נוער אכזריים ועתיקים - בערך מהזמן של פינוקיו. הם הרשות החוקרת, המאשימה, והצורבת כתופת.
"שחור דגלים,
את עיניכם ירדַף;
למעשיכם,
לא יהיה כוֹפֶר."
דגל שחור הוא דגלם של חוקרי האשם. כל אימת שהם בשטח, הגלים סוערים מפניהם, ולכן הם הם השורש לדגל השחור. ירדף - מכיוון שאת המילה "ירדוף" לא כותבים עם פתח בשום דרך ובשום צורה, סביר להניח שהכותב התכוון לרמז לנו על דף נייר, שניתן לפרשו בדרכים רבות, שכן הכותב הינו אדם פתוח וליברלי.
ובאשר למילה "כופר" עם חולם מלא וסגול - גם היא בלתי אפשרית כביכול. כֹפר במלעיל נכתב עם חולם חסר וסגול, וכופר במלרע נכתב עם חולם מלא וצירה. השילוב בין כופר במלרע לכופר במלעיל בא לרמז על ערבוב מחוכם: האדם הכופר שווה בערכו, לדעת המשורר, לכֹפר כסף, ושטרות הם סה"כ דפים עם ציורים - וכאן רומז המשורר שבמילה "ירדף" הוא רמז לדף של שטר כסף, וכמובן זה מתקשר לפסוק הנודע "כסף כסף תרדוף".
"בטרם תבצעו פקודות, שעמן הקלון,
שבעתיים חישבונה!"
שֵׁעמָן (במלעיל ובהגיה יידישאית) הֵקְלוֹן הוא המפקד המזוייף של חוקרי האשם. הוא נותן פקודות שאסור לבצען, וביצוען גורם לג'ימיני לייסר את פינוקיו.
ונגד עין הרע - הרי ידוע שעין הרע מופיע ברגע שמזכירים את שמו של אדון הקלון - נגד זה הוסיף המשורר הלאומני שתי מילים למזל: המספר שבעים ידוע כמספר מזל, וחישבוֹנה - הרי עליו נאמר "וגם וגם וגם וגם וגם...... חישבוֹנה, חישבוֹנה, חישבוֹנה זכור *לטוב*".
"על תתנו למצפונכם,
להיגעל בבוץ."
טועה המילון החדש, אין כאן שום טעות, רק לשון מחוכמת. מן לשון כזו שרק חכמים רואים, וילדים טיפשים צועקים שהיא ערומה. יש לפסק את המשפט בצורה הנכונה! על תתנו, למצפונכם. כלומר, על "תתנו", נמצא "למצפונכם". כמובן שהוא לא התכוון למילים אלה בצורתם זו, אבל הפך אותם לצורה זו כדי שהמשפט יראה דומה למשפט "אל תתנו למצפונכם" ואז אנשים כמו המילון יחשבו ש"על" זאת רק טעות. טעות בידך! על מרמז על כך שמצפונכם ממונה על הנתינה! על "תתנו", יש את מצפונכם! זהו מסר חינוכי מאוד, ילדים.
ובקשר לביטוי "להיגעל בבוץ", היינו חושבים שיש לאמור "להגאל בבוץ", בלי י' ועם א' במקום ע'. טעות היא בידינו! המשורר בחר בשורש גע"ל כדי להדגיש את גועל הנפש שאנשים תרבותיים חשים כשהם רואים אנשים כאלה, שלא שמים את מצפונם על הנתינה, כאמור בשורה הקודמת. הי' שנוספה באה כדי לגוון קצת בעיניים, לחרוג מהשגרה, שהרי יש להיות אינדיבידואליסטיים ולא להגרר אחר המוסכמות החברתיות שקובעות לנו איך לכתוב תקין! גם זה מסר חינוכי מאד. מעתה ואילך תכתבו רק בשגיעוט קטיו. ניתן ללמוד אוצר שגיעוט עשיר ממילון שפת הארנבת, הנמצא תחת הכותרת "עווריט שפה שאפה". אם תתנו לכותבת מחמאות רבות, אולי היא תכניס עוד כמה ערכים בעת רצון.
"התעלו במוסר!
חידלו מעשות עוול."
רואים דמיון בין המילה "התעלו" למילה "עוול". מכאן אנו למדים שההתעלות באה ע"י עוול. סליחה, ע"י המנעות מעוול.
"סירוב פקודה,
זה מוסרי! זה אמוֹץ! "
מילת המחץ והשיא הגדול ביותר, היא המילה האחרונה. ולפני שנגיע אליה נציין את החינוכיות הרבה שבמסר "סירוב פקודה זה מוסרי". מעתה ואילך - עשו רק מה שמפקדיכם אוסרים עליכם!
ועתה למילה "אמוץ". מדובר כמובן, על אביו של דן-בן-אמוץ, ולכך העיר את תשומת לבי חתלתול אחד. המשורר בא להפנות אותנו אל מאורעות חייו של אמוץ, שכנראה הלקח הנלמד מהם הוא תכלית כל המסרים החינוכיים שלימד אותנו השיר המהולל. וכך, במילה אחת, חותם המשורר, ואחריה כמובן סימן כתיבה בל-יעורער.
[ליצירה]
הו!
למה - לקרוא,
קריאות מלחמה?
כשאפשר, אל - השלום;
לקרואה!
קדימה; לקרב!
הבה, נעשה - שלום,
עם שמואל;
שמואל - ירושלמי, שלום!
שלום - ישלם; השמואל!
אל - נא; תשמיצונה,
את - הסוציאליזם, יתר.
תוצאותיו; נפלאות - הימנה!
עובדה - היא;
ברית - המועצות,
למעצמה, היתה - היא!
---
ועכשיו מסר קט לכל מי שהגיב תגובה רצינית יותר משלי:
דבר אל העצים ואל האבנים. היש אזניים לכותל?! (לא המערבי... הירושלמי).
[ליצירה]
תודה לכן על הפירושים, יקירותי!
"אחרוני פירורים,
מעם הפועלים נגזוֹלוּ;
פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
עם פירושה מאיר העיניים של הגב' טל ה, ועם הארותיה של הדס - ניתן לראות את הבית הזה באור חדש:
הנזגול (*) הוא חיה ממשפחת המעופפים חסרי הכנפיים (משמע, מנקרים פירורי לחם מעם הפועלים, אבל לא מעופפים. בערך כמו תרנגולות, רק בלי הקרקורים). גבו של הנזגול מצופה בקוצים דוקרניים.
הנזגול הוא חיה נבונה מאד, ובעזרת רכיבה ע"ג ערפדים בעלי כנפיים, הוא מפצה את עצמו על היותו חסר יכולת תעופה. כמו שאמרה הדס, התנהגות זו מעידה על היותו קפיטליסט מושבע, שמשוויץ בכספו ורוכב על אחרים. בדיוק בגלל זה שמואל ירושלמי, הקומוניסט הנודע - תוקף את הנזגול בשירו, ומראה עד כמה הוא מושחת, בנקרו את פירורי הלחם האחרונים של הפועלים הקומוניסטים הפטריוטים הסוציאליסטים המסכנים.
על מנת לבסס את תאוריית הנזגול ולהראות שהיא אכן היתה כוונת המשורר בשיר, הבה נבחן את חלקו השני של הבית:
"פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
חלק זה מקביל לחלקו הראשון של הבית. פירות עמלם מקבילים לפירורים (כמו כל מעופף חסר כנף, הנזגול מנקר גם פירות). לפי מבנה הקבלה זה ניתן לראות שהמילה "נטלה" רומזת למלה "נגזולו". ומהי "נטלה" אם לא "נ.. טל ה."?.. לפיכך רעיונה של טל ה, הוא הנכון כמובן.
* תוך כתיבת הודעה זו, לחש לי באוזן איזה חתלתול שנזגול הוא משהו משר הטבעות. אני בבורותי לא קראתי את הספר הנ"ל, (ואף לא את אדון פוטר, את ההוביט, וכאלה. אפילו את המדריך לטרמפיסט לא סיימתי). היות וכבר המצאתי על הנזגול תאוריה חדשה, יסלחו לי הטבעות והשר שלהם, ואפרסם את תאורייתי.
[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
הדס, הרי לך הסבר מפורט.
קובה אינה רק ארץ. החזרה של המילה קובה במהלך השיר מסמלת הרבה יותר מזה. מדובר בזרם אמנותי חשוב בהסטוריה, שמר ירושלמי חווה כעת על בשרו.
המשורר נמצא כעת בתקופה של קוביזם. הוא מפרק את יצירתו לצורות גאומטריות, כפי שאת בוודאי רואה. (זה דבר שרק חכמים רואים).
כמו"כ המשורר נמצא כעת בתקופה הכחולה שלו, שכן כפי שאת יכולה לראות - הרקע לכל יצירותיו הוא כחול.
בעבר, כשצבעי האתר היו שונים והפן הקומוניסטי בלט יותר ביצירותיו של המשורר הדגול - הוא היה בתקופה האדומה שלו.
נוסף על כך, ניתן לראות שבשיר זה ממשיך ירושלמי את מאבקו למען המיעוטים.
"המהפכה הקובנית,
אש התקווה למחר,"
קובנה, הוא כידוע מאכל מזרחי, ושמואל מוחה על העוולות והקיפוח כלפי מזרחים, ומגנה את האשכנזים הרשעים היושבים בשלטון וגובים מסים מאנשים עניים, שבקושי יש להם קובנה לאכול.
המהפכה הקובנית היא המהפכה בה הקובנה יהפוך למאכל הלאומי ולא יהיה עוד קיפוח על רקע דת, גזע ומין, וכולם יהפכו לשמואל-ירושלמים שמציטים שריפות ברחבי שכונת התקווה (כמחאה על המצוקה) ומכנים את זה "אש התקווה".
בסימן המשך למאבק זה, המשורר מדבר אף על הקובה, שגם הוא מאכל מזרחי:
"רוחה של קובה
לעולם, תנשב!"
הוא רומז לכך שהקובה כבר אינה חיה, היא רוח רפאים שמנשבת בחלל העולם, אך היא לעולם לא תסלח למי שרצח אותה, ותנשב ע"מ להזכיר לנו את עוולות העולם. (לעתיד לבוא, תהפוך רוחה של הקובה ליונת שלום, והיא תשחה במרק קובה אדום ועסיסי ותשתמש בכנפיה כמשוטים).