[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
שאלות - חכמות; שואלת, הדס!
ובכן... הררי אמירים...
"מעל שדות והררי אמירים,
פעמי העתיד,
צלילם גואה ובוקע."
המובן הפשוט של הביטוי "אמירים" הוא כמובן אמיר ברבים. המשורר רומז ליגאל עמיר, אלא שהמשורר רודף שלום ואוהב שלום, ולכן הוא נמנע מלהזכיר את שמותיהם של רוצחים בלי שגיעוט קטיו. כמו"כ כאשר מכנים אותו "אמיר" ולא "עמיר", יש לכנותו "יגעל" ולא "יגאל", ובזה מבטא המשורר את גועל הנפש שהנ"ל גורם לו.
הרמיזה ליגאל עמיר היא בעצם משל לכל הרוצחים וכל המלחמות ושפיכות הדמים. ע"פ חזונו של ירושלמי, אנו נתעלה *מעל* שדות של אמירים כאלה ("מעל שדות והררי אמירים"), אנו נהיה במקום מוסרי גבוה יותר. וממקום זה יפעמו בנו פעמוני העתיד, לאמור: "גלינג גלונג", בקפפוניה דיסהרמונית מושלמת (כדבריו: "פעמי העתיד, / צלילם גואה ובוקע.").
באשר לדבריו של אותו אחד אשר מוציא לפועל את אמאמא שלו (מבצע סבתא), אתה כמובן צודק ואינך סותר את דברי: הן אני בעצמי הזכרתי את מוטיב האוכל בשיר. נוסף על כך: השיר מזכיר גם את החטיף הנודע "שלווה", כקינוח לקובה:
"פשתה רוח של שלווה."
ואם תהיתם למשמעותן של השורות:
"שחר התקווה,
מעל הַבָנה עמודו הפציע."
יש לנקד כמובן שחֹר התקווה ולא שָחַר התקווה.
שחור, לא במובן של הצבע השחור (אם כי יש פה רמיזה למובן זה), אלא ש-חור (נו, חור, אתם יודעים).
המשורר אומר בשורות אלו ש- חור התקווה (החור שבתקווה, חוסר השלמות שבה) - מעל הבנה עמודו הפציע. עמודו הפציע - העמוד שעליו תולים את דגל השלום והתקווה, בטעות פצע (הפציע) את התקווה, מה שגרם לה לחור. "מעל הבנה" - כמובן, בזה המשורר בא לרמוז שמדובר באלגוריות נעלות וחשובות אשר נמצאות מעל ההבנה שלנו, ואין להבין את הדברים כפשוטם (למשל, אין לחשוב בטעות שהיה דף שעליו היה כתוב השיר "התקווה" והעמוד עם הדגל של יום הזכרון קרע את הדף בדיוק באמצע שהעלו את הדגל לראש התורן).
הדס, אם יש לך עוד שאלות, את מוזמנת לשאול ואשמח לענות.
---
נשמת יקרה, יש לך טעות קטנה: אמרת שאם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה היה לי משעמם. זה כלל לא נכון! אם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה, כלל לא הייתי קיימת.
וד"ל ואכמ"ל.
[ליצירה]
אני מוחה!!
איש לא מכיר בפעלי ולא מעריך אותם :'(
זו הייתי אני!! אני העללתי עליו את עלילת הדם הנ"לית!
ובקשר לחריזה - התוכנה לא עושה הכל לבד, יש לה גם אילוצים התלויים בהגיון בשפה. אם התוכנה היתה זורקת צף אותיות בצורה אקראית לחלוטין, לא היה ביניהן קשר ולא היו נוצרות מילים בעברית. אולם ההגיון בכ"ז לא שלם ולעתים יוצאת מילה מעוותת קצת מבחינה לשונית, שכן אחרי הכל זה מחשב.. בנוסף, כפי שאמרתי בתאוריה המקורית, מדובר באוסף של ביטויים מוכנים מראש החביבים על שמואל. הוא עמל קשות להכנת התוכנה. בנוסף לכך הביטויים מחולקים לכמה קטגוריות, כגון - שירי מחאה לשמה, שירי מחאה שמאלניים, שירי מחאה קומוניסטיים, ושירי "שחר חדש" (עשירים בתמונות נוף). בנוסף לכך, בכל שיר המחשב זורק את המילה "מהפכה" כמה פעמים בשיר, בשביל התיבול.
ולנושא אחר: נשמה יקרה, את ממש לא צריכה להגעל. אין טעם. ובקשר לדבריה של הדס: הרעיון פה הוא לא הקומוניזם. זה היה יכול להיות באותה מידה ימניות קיצונית. (ושמואל אכן היה ימני קיצוני, לטענתו של הפרופסור הנכבד 'אביב וסתיו'). מי שקיצוני, קיצוני בכל כיוון.
שחף יקרה - אני דווקא סבורה שגישה כמו "עד חרמה ניגף" אופיינית מאד לשמוליקנו. יתכן שלאחרונה הוא שקט קצת בעניין זה, אבל הנטיות האלימות (המסתתרות מאחורי טיעונים הומניים שמאלניים) תמיד היו בו. להלן ציטוטים משיריו לאורך השנים:
"הכו צור!
הניפו חרב!
צמיגי - העולם,
העלו באש."
"נצא לקרב" - ומצד שני - "אש קרבות תכבה בביתנים ובשדות".
"צמיג בוער, ינצח!"
"צאו אל הקרב!
זגוגיות בתי - עשירים,
הפיצו;"
"מי שנלחם בלבד,
מנצח!" - לעומת המסר הכללי אנטי-מלחמות ובעד שלום..
"בהלמות – קֻרנסי הפריצה,
פלדכם הלבינו!"
"נמיט חורבן,
על דמינו מוצצים."
ויש עוד דוגמאות, כמובן.
[ליצירה]
[ליצירה]
וכמובן, הדס -
קובה זה היא. לאמור: "קובה חמוסתה", ולא "קובה חַמוּסתְ".
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
ברור, שחפוש
בהשוואה לשמואל ירושלמי, כולנו בורים ועמי הארץ!
אופס. אמרתי ארץ? כוונתי היתה פלסטינה, כמובן.
אה, בעצם מותר להגיד הארץ. זה עיתון של שמאלנים גם ככה.
quetiapine dosage for sleep asser.nl quetiapine overdose amount
[ליצירה]
נשמת,
מה, רק עכשיו התחלת לחלום עליו? אני חולמת עליו כל לילה, מהרגע שהוא הצטרף לאתר!
ושמואל, דרך אגב, דוגל בכחה של השירה, ולא מתכנן לעבור לציור. כמו"כ, ע"מ לכתוב שיר הוא לא צריך להתאמץ: יש לו תכנה מיוחדת במחשב המכילה ביטויים ושילובי מילים שונים, החוזרים על עצמם הרבה בשיריו. לכל ביטוי יש מספר. לשמואל נותר רק להקליד רצף אקראי של מספרים ולבחור באופן אקראי את אחת משורות השיר ככותרת.
לשמואל אין תכנה לבניית ציור בצורה כזאת, ומסובך יותר לייצר תכנה כזו, אז הוא מסתפק בשירה.
אגב, לפניכם לינק לדף היוצר שלו בבמה, המכיל גם שלושה סיפורים קצרים, בנוסף למאות השירים. לעיונכם!
http://stage.co.il/Authors/14149