[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
ברור, שחפוש
בהשוואה לשמואל ירושלמי, כולנו בורים ועמי הארץ!
אופס. אמרתי ארץ? כוונתי היתה פלסטינה, כמובן.
אה, בעצם מותר להגיד הארץ. זה עיתון של שמאלנים גם ככה.
quetiapine dosage for sleep asser.nl quetiapine overdose amount
[ליצירה]
אוי,
שחפית שלי, את לא מבינה... (את סתם ילדה קטנה, מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך, אל תהיי תמימה).
ברווווור שדעת מקרע זה לא שגיאות. זה שגיעוט. שגיעוט זה דבר שכתוב בשיבוש אותיות, אך אין זה אומר שהוא אינו נכון, להפך: הוא יותר נכון מנכון. אמליץ לך לעיין במילון השגיעוט הנודע, אם טרם עשית זאת, ולהבין את פשר משמעות עומקם של דברי.
ובקשר להערה שהערת לכיוון שמוליקנו, לגבי התוכן - אם באמת לא הבנת את התוכן, אשמח להסביר לך. היות והשעה עכשיו שתיים שלושים ואחת לפנות בוקר ונמישה קצת עייפה - היא תקצר בדברים ותתמקד ברעיון המרכזי. הרעיון המרכזי הוא שעובדי הנמלים (או העכבישים לפי הגרסא המתוקנת) נעשקים יום וליל בידי אנשים מושחתים, ועובדים בתנאים נוראיים, ושמואל זועק את זעקתם ומעודד אותם לקום נגד כל העולם ויאלה מכות יאלה, אל תוותרו לאיש על לחם חוקיכם!
הוא מעודדם לחתור נגד הזרם ולחולל מהפכות בעולם העכבישים. סליחה, הנמלים.
[ליצירה]
אדון; סבתא!
אני - דווקא, סוברת כי; המבנה - החוזר, על עצמו! מוסיף, עד - מאד, לשיר. (ובכלל; שמואל - ירושלמי, כותב מושלם; אז, איך - אתה, מעז, להעיר?)
החזרתיות; מעידה - על, כך שהעולם - חוזר, ונשאר - אותו דבר;
השיר - מבטא; את זעקתם - של המסכנים!
ובניגוד - גמור, לדבריך; בהחלט - יש ציפיה, מהשיר: מהשיר בוקעת, ציפיה - אדירה; לשלום! ולקץ, כל - המלחמות!
אבסס - את דברי:
"פרוכת החולות - יצתה והזהיבה;
ממעל, דיסקית החמה בערה."
שורות אלו, מבטאות - את חזון - המשורר, לעתיד, לבוא.
בזמנים - אלו; לא יהיו - מלחמות. הפרוכת, מבטאת - כמובן, את ביהמ"ק אפוף - השלום; והדיסקית - הבוערת, מבטאת את - זה, שהצבא - לא יהיה, בו - צורך, כי לא - תהיינה; מלחמות, אז - כל, הדיסקיות; שעונדים החיילים - תבערנה.
"רוחות שחונות כחררה,
יבבו בין נקיקי סלע."
רוחות - אלו, הם - האנשים; שאינם - בחיים.
חררה - זהו, מצב - רוחם. עובדה; שהם מייבבים, בין - נקיקי, סלע.
"הסביבה,
בחום לוהט נשדפה."
בעתיד, האנשים - שהרגו, את אותם - מייבבי סלע; ישדפו - בחום, כעונש.
"מטבעונים וצפעים,
עקביהם השאירו.
הנשר, מוטת כנפיו השיב."
מטבעונים; הם כמובן, מטבעות. ובהשוואתם - לצפעים, בא - שמואל להגיד; שאלו האחראים, על - האוצר ומטבעות - הכסף במדינה, אינם אלא, נחשי - צפע, המשאירים - את עקבותיהם, בכל - כיס.
לעתיד - לבוא, ע"פ חזון - הירושלמי; הנשר - הגדול! הלא, הוא הרמב"ם - יקום - לתחיה; ויראה - להם, מה זה.
"הירח,
בקע מתוך הלַיִל.
מעל השממה,
רוח קדים... "
בית - זה, בא לבטא - את, הרוח הפסטורלית, והאוירה - הציורית; שתנשב - לעתיד לבוא, מעל השממה - שתשאר, לאחר שכולם - יושמדו (הרי, כולם - רעים).
[ליצירה]
שמואל - הנערץ; ושאר - הקוראים!
הצוע - אצוע לכם; פרשנות - עכשווית, לשיר הדגול:
"מצפונכם, עוד יתייסר וידאב!
יצרבו בכם חקרי אשם,
כתופת."
המילים מכוונות לצאצאיו של פינוקיו. מצפונכם, הוא כמובן ג'ימיני. חקרי אשם - צ"ל חוקרי אשם, אלו הם כמובן קציני נוער אכזריים ועתיקים - בערך מהזמן של פינוקיו. הם הרשות החוקרת, המאשימה, והצורבת כתופת.
"שחור דגלים,
את עיניכם ירדַף;
למעשיכם,
לא יהיה כוֹפֶר."
דגל שחור הוא דגלם של חוקרי האשם. כל אימת שהם בשטח, הגלים סוערים מפניהם, ולכן הם הם השורש לדגל השחור. ירדף - מכיוון שאת המילה "ירדוף" לא כותבים עם פתח בשום דרך ובשום צורה, סביר להניח שהכותב התכוון לרמז לנו על דף נייר, שניתן לפרשו בדרכים רבות, שכן הכותב הינו אדם פתוח וליברלי.
ובאשר למילה "כופר" עם חולם מלא וסגול - גם היא בלתי אפשרית כביכול. כֹפר במלעיל נכתב עם חולם חסר וסגול, וכופר במלרע נכתב עם חולם מלא וצירה. השילוב בין כופר במלרע לכופר במלעיל בא לרמז על ערבוב מחוכם: האדם הכופר שווה בערכו, לדעת המשורר, לכֹפר כסף, ושטרות הם סה"כ דפים עם ציורים - וכאן רומז המשורר שבמילה "ירדף" הוא רמז לדף של שטר כסף, וכמובן זה מתקשר לפסוק הנודע "כסף כסף תרדוף".
"בטרם תבצעו פקודות, שעמן הקלון,
שבעתיים חישבונה!"
שֵׁעמָן (במלעיל ובהגיה יידישאית) הֵקְלוֹן הוא המפקד המזוייף של חוקרי האשם. הוא נותן פקודות שאסור לבצען, וביצוען גורם לג'ימיני לייסר את פינוקיו.
ונגד עין הרע - הרי ידוע שעין הרע מופיע ברגע שמזכירים את שמו של אדון הקלון - נגד זה הוסיף המשורר הלאומני שתי מילים למזל: המספר שבעים ידוע כמספר מזל, וחישבוֹנה - הרי עליו נאמר "וגם וגם וגם וגם וגם...... חישבוֹנה, חישבוֹנה, חישבוֹנה זכור *לטוב*".
"על תתנו למצפונכם,
להיגעל בבוץ."
טועה המילון החדש, אין כאן שום טעות, רק לשון מחוכמת. מן לשון כזו שרק חכמים רואים, וילדים טיפשים צועקים שהיא ערומה. יש לפסק את המשפט בצורה הנכונה! על תתנו, למצפונכם. כלומר, על "תתנו", נמצא "למצפונכם". כמובן שהוא לא התכוון למילים אלה בצורתם זו, אבל הפך אותם לצורה זו כדי שהמשפט יראה דומה למשפט "אל תתנו למצפונכם" ואז אנשים כמו המילון יחשבו ש"על" זאת רק טעות. טעות בידך! על מרמז על כך שמצפונכם ממונה על הנתינה! על "תתנו", יש את מצפונכם! זהו מסר חינוכי מאוד, ילדים.
ובקשר לביטוי "להיגעל בבוץ", היינו חושבים שיש לאמור "להגאל בבוץ", בלי י' ועם א' במקום ע'. טעות היא בידינו! המשורר בחר בשורש גע"ל כדי להדגיש את גועל הנפש שאנשים תרבותיים חשים כשהם רואים אנשים כאלה, שלא שמים את מצפונם על הנתינה, כאמור בשורה הקודמת. הי' שנוספה באה כדי לגוון קצת בעיניים, לחרוג מהשגרה, שהרי יש להיות אינדיבידואליסטיים ולא להגרר אחר המוסכמות החברתיות שקובעות לנו איך לכתוב תקין! גם זה מסר חינוכי מאד. מעתה ואילך תכתבו רק בשגיעוט קטיו. ניתן ללמוד אוצר שגיעוט עשיר ממילון שפת הארנבת, הנמצא תחת הכותרת "עווריט שפה שאפה". אם תתנו לכותבת מחמאות רבות, אולי היא תכניס עוד כמה ערכים בעת רצון.
"התעלו במוסר!
חידלו מעשות עוול."
רואים דמיון בין המילה "התעלו" למילה "עוול". מכאן אנו למדים שההתעלות באה ע"י עוול. סליחה, ע"י המנעות מעוול.
"סירוב פקודה,
זה מוסרי! זה אמוֹץ! "
מילת המחץ והשיא הגדול ביותר, היא המילה האחרונה. ולפני שנגיע אליה נציין את החינוכיות הרבה שבמסר "סירוב פקודה זה מוסרי". מעתה ואילך - עשו רק מה שמפקדיכם אוסרים עליכם!
ועתה למילה "אמוץ". מדובר כמובן, על אביו של דן-בן-אמוץ, ולכך העיר את תשומת לבי חתלתול אחד. המשורר בא להפנות אותנו אל מאורעות חייו של אמוץ, שכנראה הלקח הנלמד מהם הוא תכלית כל המסרים החינוכיים שלימד אותנו השיר המהולל. וכך, במילה אחת, חותם המשורר, ואחריה כמובן סימן כתיבה בל-יעורער.
[ליצירה]
באשר - לשאלתך, הנבונה:
הלא - היא; " מה הולך פה?? זה שמואל ירושלמי החדש (הנורמלי)?"
תשובתי, היא: כדלקמן!
ראשית, אם את חושבת שאני נורמלית, אמליץ לך לעיין בדברי ולשקול שנית את הקביעה הפסיכיאטרית הנועזת הזאת. אני חושבת שהיוצר הקרוי 'מבצע סבתא' קרוב יותר לתיאור מהותי האמיתית. (עייני בדבריו, "חסר לה בורג" וגו').
שנית, אינני שמואל ואינני ירושלמי. אני היא נמישה המפורסמת, מבקרת ספרותית משועממת ומשקיענית, כאמור.
[ליצירה]
אופס, זה לא אני, זה האנטר!
בכלל לא גמרתי את ההודעה. רציתי גם לאמור, שהיה מתאים יותר לו ספרטקוס היה יווני ולא רומאי, כי אז אפשר היה לקרוא לו על שם ספרטה, או לקרוא לספרטה על שמו. אבל כאמור - מה לעשות, החיים קשים.
אגב, שימו לב כמה רב שימושי שירו של השמואל (יו, הרבה ש'):
"למען הַעִיר משנתו את העם,
חירותה הקריבה;
שלמה מחיר,
על מזבח העתיד לעמים"
את השורות האלה אפשר להגיד גם על יונתן פולרד! ראיתם איזה שיר מוצלח?! 2 פעולות במוצר אחד!
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.
[ליצירה]
נשמת,
מה, רק עכשיו התחלת לחלום עליו? אני חולמת עליו כל לילה, מהרגע שהוא הצטרף לאתר!
ושמואל, דרך אגב, דוגל בכחה של השירה, ולא מתכנן לעבור לציור. כמו"כ, ע"מ לכתוב שיר הוא לא צריך להתאמץ: יש לו תכנה מיוחדת במחשב המכילה ביטויים ושילובי מילים שונים, החוזרים על עצמם הרבה בשיריו. לכל ביטוי יש מספר. לשמואל נותר רק להקליד רצף אקראי של מספרים ולבחור באופן אקראי את אחת משורות השיר ככותרת.
לשמואל אין תכנה לבניית ציור בצורה כזאת, ומסובך יותר לייצר תכנה כזו, אז הוא מסתפק בשירה.
אגב, לפניכם לינק לדף היוצר שלו בבמה, המכיל גם שלושה סיפורים קצרים, בנוסף למאות השירים. לעיונכם!
http://stage.co.il/Authors/14149
[ליצירה]
תודה לכן על הפירושים, יקירותי!
"אחרוני פירורים,
מעם הפועלים נגזוֹלוּ;
פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
עם פירושה מאיר העיניים של הגב' טל ה, ועם הארותיה של הדס - ניתן לראות את הבית הזה באור חדש:
הנזגול (*) הוא חיה ממשפחת המעופפים חסרי הכנפיים (משמע, מנקרים פירורי לחם מעם הפועלים, אבל לא מעופפים. בערך כמו תרנגולות, רק בלי הקרקורים). גבו של הנזגול מצופה בקוצים דוקרניים.
הנזגול הוא חיה נבונה מאד, ובעזרת רכיבה ע"ג ערפדים בעלי כנפיים, הוא מפצה את עצמו על היותו חסר יכולת תעופה. כמו שאמרה הדס, התנהגות זו מעידה על היותו קפיטליסט מושבע, שמשוויץ בכספו ורוכב על אחרים. בדיוק בגלל זה שמואל ירושלמי, הקומוניסט הנודע - תוקף את הנזגול בשירו, ומראה עד כמה הוא מושחת, בנקרו את פירורי הלחם האחרונים של הפועלים הקומוניסטים הפטריוטים הסוציאליסטים המסכנים.
על מנת לבסס את תאוריית הנזגול ולהראות שהיא אכן היתה כוונת המשורר בשיר, הבה נבחן את חלקו השני של הבית:
"פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
חלק זה מקביל לחלקו הראשון של הבית. פירות עמלם מקבילים לפירורים (כמו כל מעופף חסר כנף, הנזגול מנקר גם פירות). לפי מבנה הקבלה זה ניתן לראות שהמילה "נטלה" רומזת למלה "נגזולו". ומהי "נטלה" אם לא "נ.. טל ה."?.. לפיכך רעיונה של טל ה, הוא הנכון כמובן.
* תוך כתיבת הודעה זו, לחש לי באוזן איזה חתלתול שנזגול הוא משהו משר הטבעות. אני בבורותי לא קראתי את הספר הנ"ל, (ואף לא את אדון פוטר, את ההוביט, וכאלה. אפילו את המדריך לטרמפיסט לא סיימתי). היות וכבר המצאתי על הנזגול תאוריה חדשה, יסלחו לי הטבעות והשר שלהם, ואפרסם את תאורייתי.