[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הדס - יקירתי;
צר לי, אך דומני שלא אענה לבקשתך. היא בהחלט מוגזמת.
אני חושבת שעבודה כמו עריכת הדעת מקרע, בשגיעוט, מתאימה יותר לבעלת מילון השגיעוט הגדול, כמובן, הלא היא מישי אחרת. לכן, דומני שאשאיר לה את הכבוד לערוך את הדעת מקרע, ואני אסתפק בפרשנות ספרותית מקצועית וחדשנית על שיריו הדגולים של שמואל ירושלמי.
[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
רוב תודות לך, נשמת
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
הו, ספרטה!
ותחלה, הספרטקוסית;
בסטרפטוקוקוס - חמור!
וישימוה, בסרקופג;
ויקברוה.
גם לי היה פעם סטרפטוקוקוס. אבל לא שמו אותי בסרקופג. מה לעשות, החיים קשים.
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.
[ליצירה]
עזבי, סו. תני להנות קצת, תתחילי לחגוג בתגובות במקום להתעצבן, כמוני! לא חבל על העצבים? בטח יש לך מספיק דברים להתעצבן עליהם גם בלי הירושלמי :)
חוצמיזה שאם מנחם לא יאשר שירים של ירושלמי אני אהיה מובטלת.
[ליצירה]
אוי,
שחפית שלי, את לא מבינה... (את סתם ילדה קטנה, מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך, אל תהיי תמימה).
ברווווור שדעת מקרע זה לא שגיאות. זה שגיעוט. שגיעוט זה דבר שכתוב בשיבוש אותיות, אך אין זה אומר שהוא אינו נכון, להפך: הוא יותר נכון מנכון. אמליץ לך לעיין במילון השגיעוט הנודע, אם טרם עשית זאת, ולהבין את פשר משמעות עומקם של דברי.
ובקשר להערה שהערת לכיוון שמוליקנו, לגבי התוכן - אם באמת לא הבנת את התוכן, אשמח להסביר לך. היות והשעה עכשיו שתיים שלושים ואחת לפנות בוקר ונמישה קצת עייפה - היא תקצר בדברים ותתמקד ברעיון המרכזי. הרעיון המרכזי הוא שעובדי הנמלים (או העכבישים לפי הגרסא המתוקנת) נעשקים יום וליל בידי אנשים מושחתים, ועובדים בתנאים נוראיים, ושמואל זועק את זעקתם ומעודד אותם לקום נגד כל העולם ויאלה מכות יאלה, אל תוותרו לאיש על לחם חוקיכם!
הוא מעודדם לחתור נגד הזרם ולחולל מהפכות בעולם העכבישים. סליחה, הנמלים.