[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
נשמת,
שמואל מתנגד לכל קשר רומנטי, ומנפנף מעליו כל בחורה שמנסה להתחיל איתו, בדיבורים כמו "חלמתי עליך הלילה".
שמואל - בקשר לעלילת הדם הנפשעת והנוראית שלי, אתה יכול להרגע, זאת היתה הלצה בלבד.
[ליצירה]
המנון;
מן הראוי להביא בהזמנות זאת גם את ההמנון הקודם שהמציא שמואל למדינת ישראל:
"שחר – יום חדש
(הצעת – טקסט חדש, להמנון – המדינה)
שחר – יום חדש הפציע;
אורותיו השיאיה.
עם – ישראל על כל אומותיו,
קם לתחייה, במבט אל המחר.
עם – ישראל קם לתחייה; (מפה ועד הסוף – זה הפזמון, שמושר
פעמיים)
ולשמש ולברכה.
עם – ישראל קם לברכה, (…המשך הפזמון)
לשלום ולתקווה גדולה!"
עד כאן ההמנון.
כמו שאת רואה, הדס יקרה, אין שום מילה מועתקת, והשוני בין ההמנונים רב הוא, כמספר הכוכבים בשמים וכמספר שיריו של שמואל!
[ליצירה]
הו, שמואל הנערץ, זה שיר כה מושלם. ובכל זאת לטעמי חסרים כמה סימני פיסוק. ממש קשה להבין מה כתבת שם, בלי פסיקים ונקודות ומקפים.
נוסף על כך, שמואל יקר, כפרס על מאות היצירות המדהימות שאתה מוסיף לרפרטואר של האתר, ברצוני להקדיש לך שיר:
לשמואל ירושלמי מוקדש.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי;
שמואל, שצורת מטבע-לשון לא יִדע.
הוא חברנו הנבער
וחלול המֹח,
שמעצמו לא איכפת לו.
עיניו, מביטות בקנאות לעבר הדגל האדום;
בעוורון חושים מלא
באויביו בוטח.
המלחמה על תשומת הלב
ואויפוריית גדלות מדומה
בו אוחזת;
חרף שכבודו אל פי הפחת קְרֵבִ.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי!
שמואל, כולנו אוהבים אותך!
יחי שמואל, הדגול והנערץ!
[ליצירה]
אופס, זה לא אני, זה האנטר!
בכלל לא גמרתי את ההודעה. רציתי גם לאמור, שהיה מתאים יותר לו ספרטקוס היה יווני ולא רומאי, כי אז אפשר היה לקרוא לו על שם ספרטה, או לקרוא לספרטה על שמו. אבל כאמור - מה לעשות, החיים קשים.
אגב, שימו לב כמה רב שימושי שירו של השמואל (יו, הרבה ש'):
"למען הַעִיר משנתו את העם,
חירותה הקריבה;
שלמה מחיר,
על מזבח העתיד לעמים"
את השורות האלה אפשר להגיד גם על יונתן פולרד! ראיתם איזה שיר מוצלח?! 2 פעולות במוצר אחד!
[ליצירה]
הו, ספרטה!
ותחלה, הספרטקוסית;
בסטרפטוקוקוס - חמור!
וישימוה, בסרקופג;
ויקברוה.
גם לי היה פעם סטרפטוקוקוס. אבל לא שמו אותי בסרקופג. מה לעשות, החיים קשים.
[ליצירה]
הדס, הרי לך הסבר מפורט.
קובה אינה רק ארץ. החזרה של המילה קובה במהלך השיר מסמלת הרבה יותר מזה. מדובר בזרם אמנותי חשוב בהסטוריה, שמר ירושלמי חווה כעת על בשרו.
המשורר נמצא כעת בתקופה של קוביזם. הוא מפרק את יצירתו לצורות גאומטריות, כפי שאת בוודאי רואה. (זה דבר שרק חכמים רואים).
כמו"כ המשורר נמצא כעת בתקופה הכחולה שלו, שכן כפי שאת יכולה לראות - הרקע לכל יצירותיו הוא כחול.
בעבר, כשצבעי האתר היו שונים והפן הקומוניסטי בלט יותר ביצירותיו של המשורר הדגול - הוא היה בתקופה האדומה שלו.
נוסף על כך, ניתן לראות שבשיר זה ממשיך ירושלמי את מאבקו למען המיעוטים.
"המהפכה הקובנית,
אש התקווה למחר,"
קובנה, הוא כידוע מאכל מזרחי, ושמואל מוחה על העוולות והקיפוח כלפי מזרחים, ומגנה את האשכנזים הרשעים היושבים בשלטון וגובים מסים מאנשים עניים, שבקושי יש להם קובנה לאכול.
המהפכה הקובנית היא המהפכה בה הקובנה יהפוך למאכל הלאומי ולא יהיה עוד קיפוח על רקע דת, גזע ומין, וכולם יהפכו לשמואל-ירושלמים שמציטים שריפות ברחבי שכונת התקווה (כמחאה על המצוקה) ומכנים את זה "אש התקווה".
בסימן המשך למאבק זה, המשורר מדבר אף על הקובה, שגם הוא מאכל מזרחי:
"רוחה של קובה
לעולם, תנשב!"
הוא רומז לכך שהקובה כבר אינה חיה, היא רוח רפאים שמנשבת בחלל העולם, אך היא לעולם לא תסלח למי שרצח אותה, ותנשב ע"מ להזכיר לנו את עוולות העולם. (לעתיד לבוא, תהפוך רוחה של הקובה ליונת שלום, והיא תשחה במרק קובה אדום ועסיסי ותשתמש בכנפיה כמשוטים).
[ליצירה]
שמואל - הנערץ; ושאר - הקוראים!
הצוע - אצוע לכם; פרשנות - עכשווית, לשיר הדגול:
"מצפונכם, עוד יתייסר וידאב!
יצרבו בכם חקרי אשם,
כתופת."
המילים מכוונות לצאצאיו של פינוקיו. מצפונכם, הוא כמובן ג'ימיני. חקרי אשם - צ"ל חוקרי אשם, אלו הם כמובן קציני נוער אכזריים ועתיקים - בערך מהזמן של פינוקיו. הם הרשות החוקרת, המאשימה, והצורבת כתופת.
"שחור דגלים,
את עיניכם ירדַף;
למעשיכם,
לא יהיה כוֹפֶר."
דגל שחור הוא דגלם של חוקרי האשם. כל אימת שהם בשטח, הגלים סוערים מפניהם, ולכן הם הם השורש לדגל השחור. ירדף - מכיוון שאת המילה "ירדוף" לא כותבים עם פתח בשום דרך ובשום צורה, סביר להניח שהכותב התכוון לרמז לנו על דף נייר, שניתן לפרשו בדרכים רבות, שכן הכותב הינו אדם פתוח וליברלי.
ובאשר למילה "כופר" עם חולם מלא וסגול - גם היא בלתי אפשרית כביכול. כֹפר במלעיל נכתב עם חולם חסר וסגול, וכופר במלרע נכתב עם חולם מלא וצירה. השילוב בין כופר במלרע לכופר במלעיל בא לרמז על ערבוב מחוכם: האדם הכופר שווה בערכו, לדעת המשורר, לכֹפר כסף, ושטרות הם סה"כ דפים עם ציורים - וכאן רומז המשורר שבמילה "ירדף" הוא רמז לדף של שטר כסף, וכמובן זה מתקשר לפסוק הנודע "כסף כסף תרדוף".
"בטרם תבצעו פקודות, שעמן הקלון,
שבעתיים חישבונה!"
שֵׁעמָן (במלעיל ובהגיה יידישאית) הֵקְלוֹן הוא המפקד המזוייף של חוקרי האשם. הוא נותן פקודות שאסור לבצען, וביצוען גורם לג'ימיני לייסר את פינוקיו.
ונגד עין הרע - הרי ידוע שעין הרע מופיע ברגע שמזכירים את שמו של אדון הקלון - נגד זה הוסיף המשורר הלאומני שתי מילים למזל: המספר שבעים ידוע כמספר מזל, וחישבוֹנה - הרי עליו נאמר "וגם וגם וגם וגם וגם...... חישבוֹנה, חישבוֹנה, חישבוֹנה זכור *לטוב*".
"על תתנו למצפונכם,
להיגעל בבוץ."
טועה המילון החדש, אין כאן שום טעות, רק לשון מחוכמת. מן לשון כזו שרק חכמים רואים, וילדים טיפשים צועקים שהיא ערומה. יש לפסק את המשפט בצורה הנכונה! על תתנו, למצפונכם. כלומר, על "תתנו", נמצא "למצפונכם". כמובן שהוא לא התכוון למילים אלה בצורתם זו, אבל הפך אותם לצורה זו כדי שהמשפט יראה דומה למשפט "אל תתנו למצפונכם" ואז אנשים כמו המילון יחשבו ש"על" זאת רק טעות. טעות בידך! על מרמז על כך שמצפונכם ממונה על הנתינה! על "תתנו", יש את מצפונכם! זהו מסר חינוכי מאוד, ילדים.
ובקשר לביטוי "להיגעל בבוץ", היינו חושבים שיש לאמור "להגאל בבוץ", בלי י' ועם א' במקום ע'. טעות היא בידינו! המשורר בחר בשורש גע"ל כדי להדגיש את גועל הנפש שאנשים תרבותיים חשים כשהם רואים אנשים כאלה, שלא שמים את מצפונם על הנתינה, כאמור בשורה הקודמת. הי' שנוספה באה כדי לגוון קצת בעיניים, לחרוג מהשגרה, שהרי יש להיות אינדיבידואליסטיים ולא להגרר אחר המוסכמות החברתיות שקובעות לנו איך לכתוב תקין! גם זה מסר חינוכי מאד. מעתה ואילך תכתבו רק בשגיעוט קטיו. ניתן ללמוד אוצר שגיעוט עשיר ממילון שפת הארנבת, הנמצא תחת הכותרת "עווריט שפה שאפה". אם תתנו לכותבת מחמאות רבות, אולי היא תכניס עוד כמה ערכים בעת רצון.
"התעלו במוסר!
חידלו מעשות עוול."
רואים דמיון בין המילה "התעלו" למילה "עוול". מכאן אנו למדים שההתעלות באה ע"י עוול. סליחה, ע"י המנעות מעוול.
"סירוב פקודה,
זה מוסרי! זה אמוֹץ! "
מילת המחץ והשיא הגדול ביותר, היא המילה האחרונה. ולפני שנגיע אליה נציין את החינוכיות הרבה שבמסר "סירוב פקודה זה מוסרי". מעתה ואילך - עשו רק מה שמפקדיכם אוסרים עליכם!
ועתה למילה "אמוץ". מדובר כמובן, על אביו של דן-בן-אמוץ, ולכך העיר את תשומת לבי חתלתול אחד. המשורר בא להפנות אותנו אל מאורעות חייו של אמוץ, שכנראה הלקח הנלמד מהם הוא תכלית כל המסרים החינוכיים שלימד אותנו השיר המהולל. וכך, במילה אחת, חותם המשורר, ואחריה כמובן סימן כתיבה בל-יעורער.
[ליצירה]
בושו והכלמושו!
אני קוראת רק את פרי עטו של שמואל ירושלמי. כך זה נראה, לפחות, לאור העובדה שלא קראתי אף אחד מהדברים שהזכרתם כאן (ננסי דרו, אגתה כריסטי, שרלוק הולמס, שר הטבעות, רומח הדרקון, הארי פוטר).
טוב, בטח עכשיו אתם חושבים שאני ממש לא קוראת כלום. זה לא נכון! אני פשוט קוראת דברים אחרים. (אתם בטח לא מכירים). ושמואל ירושלמי. אני קוראת גם מחשבות, אם הן מספיק מעניינות.
אגב, מלבב מאד לראות שיש אנשים שבאמת קוראים את שרשורינו על השמואל, ופתאום צצים ואומרים מילה או שתיים :).
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.