[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
טל יקרה, את לא מבינה?
בשיר זה ניתן לראות עוד סתירות מלבד הסתירה שהזכירה טל.
"במדבר, עם רדת בין הערביים -
אודם, חולות.
מעל אין סוף שממה,
לוהט השחר."
מעבר לעובדה שגם בשחר וגם בין הערבים דווקא קריר - שמואל ערבב בין השניים (שחר ובין ערבים). בתחילת הבית הוא מדבר על רדת בין הערביים, ובסופו על להטוטיו של השחר.
ניתן לראות את התופעה הזאת חוזרת שנית במהלך השיר:
לאחר שהמדבר עטה ליל בבית השני, מסופר על השמש שקופחת לה באיזה מקוד. והרי זה ברור כשמש באמצע הלילה!
ניתן להגיד שהאמביוולנטיות והדואליות בביטויים היא הדרך האינדיבידואלית של שמואל להשמיע דרך השיר מסר אישי לגבי סיטואציות שמעוררות קונוטציות לרגשות אינטואיטיביים כלשהם. ללא ספק, כן כן. הביני, טל, האבסורד הוא חלק מהעומק של השיר.
[ליצירה]
תודה לכן על הפירושים, יקירותי!
"אחרוני פירורים,
מעם הפועלים נגזוֹלוּ;
פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
עם פירושה מאיר העיניים של הגב' טל ה, ועם הארותיה של הדס - ניתן לראות את הבית הזה באור חדש:
הנזגול (*) הוא חיה ממשפחת המעופפים חסרי הכנפיים (משמע, מנקרים פירורי לחם מעם הפועלים, אבל לא מעופפים. בערך כמו תרנגולות, רק בלי הקרקורים). גבו של הנזגול מצופה בקוצים דוקרניים.
הנזגול הוא חיה נבונה מאד, ובעזרת רכיבה ע"ג ערפדים בעלי כנפיים, הוא מפצה את עצמו על היותו חסר יכולת תעופה. כמו שאמרה הדס, התנהגות זו מעידה על היותו קפיטליסט מושבע, שמשוויץ בכספו ורוכב על אחרים. בדיוק בגלל זה שמואל ירושלמי, הקומוניסט הנודע - תוקף את הנזגול בשירו, ומראה עד כמה הוא מושחת, בנקרו את פירורי הלחם האחרונים של הפועלים הקומוניסטים הפטריוטים הסוציאליסטים המסכנים.
על מנת לבסס את תאוריית הנזגול ולהראות שהיא אכן היתה כוונת המשורר בשיר, הבה נבחן את חלקו השני של הבית:
"פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
חלק זה מקביל לחלקו הראשון של הבית. פירות עמלם מקבילים לפירורים (כמו כל מעופף חסר כנף, הנזגול מנקר גם פירות). לפי מבנה הקבלה זה ניתן לראות שהמילה "נטלה" רומזת למלה "נגזולו". ומהי "נטלה" אם לא "נ.. טל ה."?.. לפיכך רעיונה של טל ה, הוא הנכון כמובן.
* תוך כתיבת הודעה זו, לחש לי באוזן איזה חתלתול שנזגול הוא משהו משר הטבעות. אני בבורותי לא קראתי את הספר הנ"ל, (ואף לא את אדון פוטר, את ההוביט, וכאלה. אפילו את המדריך לטרמפיסט לא סיימתי). היות וכבר המצאתי על הנזגול תאוריה חדשה, יסלחו לי הטבעות והשר שלהם, ואפרסם את תאורייתי.
[ליצירה]
הו!
למה - לקרוא,
קריאות מלחמה?
כשאפשר, אל - השלום;
לקרואה!
קדימה; לקרב!
הבה, נעשה - שלום,
עם שמואל;
שמואל - ירושלמי, שלום!
שלום - ישלם; השמואל!
אל - נא; תשמיצונה,
את - הסוציאליזם, יתר.
תוצאותיו; נפלאות - הימנה!
עובדה - היא;
ברית - המועצות,
למעצמה, היתה - היא!
---
ועכשיו מסר קט לכל מי שהגיב תגובה רצינית יותר משלי:
דבר אל העצים ואל האבנים. היש אזניים לכותל?! (לא המערבי... הירושלמי).
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
הו, ספרטה!
ותחלה, הספרטקוסית;
בסטרפטוקוקוס - חמור!
וישימוה, בסרקופג;
ויקברוה.
גם לי היה פעם סטרפטוקוקוס. אבל לא שמו אותי בסרקופג. מה לעשות, החיים קשים.
[ליצירה]
אופס, זה לא אני, זה האנטר!
בכלל לא גמרתי את ההודעה. רציתי גם לאמור, שהיה מתאים יותר לו ספרטקוס היה יווני ולא רומאי, כי אז אפשר היה לקרוא לו על שם ספרטה, או לקרוא לספרטה על שמו. אבל כאמור - מה לעשות, החיים קשים.
אגב, שימו לב כמה רב שימושי שירו של השמואל (יו, הרבה ש'):
"למען הַעִיר משנתו את העם,
חירותה הקריבה;
שלמה מחיר,
על מזבח העתיד לעמים"
את השורות האלה אפשר להגיד גם על יונתן פולרד! ראיתם איזה שיר מוצלח?! 2 פעולות במוצר אחד!
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.
[ליצירה]
סליחה באמת ששכחתי, הדס. את רוצה אולי להחליף אותי בעניין הדעת מקרע?
אגב, שכחת לציין שזאת תקבולת ניגודית, כי המילים "ארצי איננה" מחליפות את סדרן ל"איננה ארצי". כמו"כ התקבולות תוחמות את השיר - אחת בהתחלה אחת בסוף.
דבר מעניין יותר, הוא הזרמים והתנועות החדשות המשתקפים/ות בשירי ירושלמי. ניתן לראותם בשורה הבאה:
"עם חלכה עוד יקום - גבו יזקפנה!"
אם נפרש לפי הצעתה הראשונה של הדס, חלכה=חלכא=נדכא, ואם ננקד את המילה "עם" בקמץ ( או פתח, מה שבא לכם), ואם ננקד כך את המילה יִקוֹם, אזי נראה ששורה זו קוראת לנקמה מצדנו, בסימן "ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלסטין". לפיכך, נטיותיו השמאלניות של שמואל מעורבות, בין השורות, בפנאטיות-מה.
נוסף על כך, קיימת מגמה פמיניסטית חדשה ומרעננת בשורה זו: מי אמר שצריך לדבר על גב בלשון זכר?..