[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
תגובה - מנוגבת;
אין - צורך;
לספור - שירי הירושלמי.
כי הרי, ברשימת - היוצרים,
כתוב, מספר - היצירות,
של כל יוצר;
וכל יוצרת!
כל - יוצרים, וכל - יוצרות.
לשמואל, עד - עתה,
414 שירים.
אך אביב - וסתיו,
עוקף אותו;
שהרי - יש לו, לברנש,
427 יצירות,
ועוד - העט נטויה.
נגזולו; זה מלשון - גונזלס, אם - לא ידעתם.
רבת - משמעות, ותרומה לשיר, מילה - זו.
גונזלס; איש מסכן - הוא, מקופח, וקשה - יום. הערפדים, לחמו - מוצצים, יום אחר יום; שמואל, זועק - את, זעקת - העניים.
ערפדים, כמובן, מוצצים - לחם מאז ומעולם, וגורמים לצוֹק (שורה 2 בשיר).
האספסוף המתלהם, כידוע לכולנו, לא מתפשר ושותה אך ורק יינות יקרים (שורה 6),
ומרוב העפרונות שנגמרים בעת ששמואל כותב 414 שירים - התמלאו השמים שלו בעופרת (שורה 8).
כמו"כ, שמואל מגלה בשיר זה תגלית מדעית חשובה ומרתקת: אם עד עכשיו חשבתם שהעולם נע במסלול מעגלי (ליתר דיוק אליפטי), ואם עד עתה סברתם שהעולם נמשך ע"י כח המשיכה של השמש (ליתר דיוק השמש מעקמת את המרחב וכלמיני דברים כאלה) - אם כך חשבתם, כנראה טעיתם. הרי ידוע וברור לכל:
"העולם צועד ועל מהמורות מצטלע."
(אני מוכרחה לציין שזוהי שורה נדירה וחדשנית אף בשירתו של שמואל ירושלמי: בשורה זו אין אף סימן פיסוק, למעט הנקודה שבסופה. וזאת שורה ארוכה!).
כמו כן חשוב שתדעו:
"מעל ידֵי החרוצים,
ערפיח אפור מרחף."
המילה "ערפיח" נתונה לפרשנויות שונות ומגוונות:
א. פיח ער (כלומר פיח לא ישן). פיח זה מציין בדיוק את מה שציין הפיח כמה בתים קודם לכן: "כחול שמים, / שחור-פיח עטה". בתחילת הבית מדובר על השמים שקיבלו את צבע העופרת מעפרונותיו של שמואל, ובחלק זה של הבית מדובר על הפיח שיצא משריפת הצמיגים השבועית של שמואל מול בית רה"מ, והשחיר את השמים. הפיח ער ולא ישן, שכן הוא שומר על רוח הקרב של שמואל, והרי נאמר "לא ינום ולא ישן שומר".
ב. הר-פיח - כמות גדולה מאד של פיח. על מהות הפיח פירטתי בסעיף הקודם.
ג. ע' רפיח - מדובר כמובן על עבדאללה מרפיח. הירושלמי כותב בשיר "ערפיח אפור מרחף". עבדאללה ימ"ש אפור, כיוון ששערותיו הלבינו חלקית ונוצר שיער אפור. הוא מרחף, מכיוון שהוא התאבד באיזה פיגוע וריחף לו לעולם של 70 הבתולות. ע"פ שמואל, איש זה(אם ניתן להכליל אותו בהגדרה "בן אנוש") הוא וחשוב, ולכן הוא מרחף דווקא מעל החרוצים.
ד. ערפיח = ערף י"ח. יותר נכון, ערפה י"ח, בכתיב חסר. המשורר מדבר כמובן על מלכת הלבבות (זאתי עם הקלפים, מאליסה בארץ הפלאות) שערפה י"ח ראשים (לפחות). החרוצים, הם כורתי הראשים הנמרצים שמילאו את בקשותיה בכל פעם שאמרה "ערפו את ראשו/ה". המשורר מתנגד לעריפת ראשים. לפיכך הוא מזכיר במילה "מרחף" את כל הנשמות המרחפות ממעל ומאשימות את המלכה במותן, וכן מראה את שליליותה של המלכה בעזרת המילה "אפור".
עד כאן דיווחי נמישה מהשטח להיום. אם למישהו יש רעיונות יצירתיים ונחמדים לפירוש המילים "ערפיח" ו"נגזולו" - אנא מכם, הצטרפו!
[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
רוב תודות לך, נשמת
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
[ליצירה]
שמואל - הנערץ; ושאר - הקוראים!
הצוע - אצוע לכם; פרשנות - עכשווית, לשיר הדגול:
"מצפונכם, עוד יתייסר וידאב!
יצרבו בכם חקרי אשם,
כתופת."
המילים מכוונות לצאצאיו של פינוקיו. מצפונכם, הוא כמובן ג'ימיני. חקרי אשם - צ"ל חוקרי אשם, אלו הם כמובן קציני נוער אכזריים ועתיקים - בערך מהזמן של פינוקיו. הם הרשות החוקרת, המאשימה, והצורבת כתופת.
"שחור דגלים,
את עיניכם ירדַף;
למעשיכם,
לא יהיה כוֹפֶר."
דגל שחור הוא דגלם של חוקרי האשם. כל אימת שהם בשטח, הגלים סוערים מפניהם, ולכן הם הם השורש לדגל השחור. ירדף - מכיוון שאת המילה "ירדוף" לא כותבים עם פתח בשום דרך ובשום צורה, סביר להניח שהכותב התכוון לרמז לנו על דף נייר, שניתן לפרשו בדרכים רבות, שכן הכותב הינו אדם פתוח וליברלי.
ובאשר למילה "כופר" עם חולם מלא וסגול - גם היא בלתי אפשרית כביכול. כֹפר במלעיל נכתב עם חולם חסר וסגול, וכופר במלרע נכתב עם חולם מלא וצירה. השילוב בין כופר במלרע לכופר במלעיל בא לרמז על ערבוב מחוכם: האדם הכופר שווה בערכו, לדעת המשורר, לכֹפר כסף, ושטרות הם סה"כ דפים עם ציורים - וכאן רומז המשורר שבמילה "ירדף" הוא רמז לדף של שטר כסף, וכמובן זה מתקשר לפסוק הנודע "כסף כסף תרדוף".
"בטרם תבצעו פקודות, שעמן הקלון,
שבעתיים חישבונה!"
שֵׁעמָן (במלעיל ובהגיה יידישאית) הֵקְלוֹן הוא המפקד המזוייף של חוקרי האשם. הוא נותן פקודות שאסור לבצען, וביצוען גורם לג'ימיני לייסר את פינוקיו.
ונגד עין הרע - הרי ידוע שעין הרע מופיע ברגע שמזכירים את שמו של אדון הקלון - נגד זה הוסיף המשורר הלאומני שתי מילים למזל: המספר שבעים ידוע כמספר מזל, וחישבוֹנה - הרי עליו נאמר "וגם וגם וגם וגם וגם...... חישבוֹנה, חישבוֹנה, חישבוֹנה זכור *לטוב*".
"על תתנו למצפונכם,
להיגעל בבוץ."
טועה המילון החדש, אין כאן שום טעות, רק לשון מחוכמת. מן לשון כזו שרק חכמים רואים, וילדים טיפשים צועקים שהיא ערומה. יש לפסק את המשפט בצורה הנכונה! על תתנו, למצפונכם. כלומר, על "תתנו", נמצא "למצפונכם". כמובן שהוא לא התכוון למילים אלה בצורתם זו, אבל הפך אותם לצורה זו כדי שהמשפט יראה דומה למשפט "אל תתנו למצפונכם" ואז אנשים כמו המילון יחשבו ש"על" זאת רק טעות. טעות בידך! על מרמז על כך שמצפונכם ממונה על הנתינה! על "תתנו", יש את מצפונכם! זהו מסר חינוכי מאוד, ילדים.
ובקשר לביטוי "להיגעל בבוץ", היינו חושבים שיש לאמור "להגאל בבוץ", בלי י' ועם א' במקום ע'. טעות היא בידינו! המשורר בחר בשורש גע"ל כדי להדגיש את גועל הנפש שאנשים תרבותיים חשים כשהם רואים אנשים כאלה, שלא שמים את מצפונם על הנתינה, כאמור בשורה הקודמת. הי' שנוספה באה כדי לגוון קצת בעיניים, לחרוג מהשגרה, שהרי יש להיות אינדיבידואליסטיים ולא להגרר אחר המוסכמות החברתיות שקובעות לנו איך לכתוב תקין! גם זה מסר חינוכי מאד. מעתה ואילך תכתבו רק בשגיעוט קטיו. ניתן ללמוד אוצר שגיעוט עשיר ממילון שפת הארנבת, הנמצא תחת הכותרת "עווריט שפה שאפה". אם תתנו לכותבת מחמאות רבות, אולי היא תכניס עוד כמה ערכים בעת רצון.
"התעלו במוסר!
חידלו מעשות עוול."
רואים דמיון בין המילה "התעלו" למילה "עוול". מכאן אנו למדים שההתעלות באה ע"י עוול. סליחה, ע"י המנעות מעוול.
"סירוב פקודה,
זה מוסרי! זה אמוֹץ! "
מילת המחץ והשיא הגדול ביותר, היא המילה האחרונה. ולפני שנגיע אליה נציין את החינוכיות הרבה שבמסר "סירוב פקודה זה מוסרי". מעתה ואילך - עשו רק מה שמפקדיכם אוסרים עליכם!
ועתה למילה "אמוץ". מדובר כמובן, על אביו של דן-בן-אמוץ, ולכך העיר את תשומת לבי חתלתול אחד. המשורר בא להפנות אותנו אל מאורעות חייו של אמוץ, שכנראה הלקח הנלמד מהם הוא תכלית כל המסרים החינוכיים שלימד אותנו השיר המהולל. וכך, במילה אחת, חותם המשורר, ואחריה כמובן סימן כתיבה בל-יעורער.
[ליצירה]
אדון; סבתא!
אני - דווקא, סוברת כי; המבנה - החוזר, על עצמו! מוסיף, עד - מאד, לשיר. (ובכלל; שמואל - ירושלמי, כותב מושלם; אז, איך - אתה, מעז, להעיר?)
החזרתיות; מעידה - על, כך שהעולם - חוזר, ונשאר - אותו דבר;
השיר - מבטא; את זעקתם - של המסכנים!
ובניגוד - גמור, לדבריך; בהחלט - יש ציפיה, מהשיר: מהשיר בוקעת, ציפיה - אדירה; לשלום! ולקץ, כל - המלחמות!
אבסס - את דברי:
"פרוכת החולות - יצתה והזהיבה;
ממעל, דיסקית החמה בערה."
שורות אלו, מבטאות - את חזון - המשורר, לעתיד, לבוא.
בזמנים - אלו; לא יהיו - מלחמות. הפרוכת, מבטאת - כמובן, את ביהמ"ק אפוף - השלום; והדיסקית - הבוערת, מבטאת את - זה, שהצבא - לא יהיה, בו - צורך, כי לא - תהיינה; מלחמות, אז - כל, הדיסקיות; שעונדים החיילים - תבערנה.
"רוחות שחונות כחררה,
יבבו בין נקיקי סלע."
רוחות - אלו, הם - האנשים; שאינם - בחיים.
חררה - זהו, מצב - רוחם. עובדה; שהם מייבבים, בין - נקיקי, סלע.
"הסביבה,
בחום לוהט נשדפה."
בעתיד, האנשים - שהרגו, את אותם - מייבבי סלע; ישדפו - בחום, כעונש.
"מטבעונים וצפעים,
עקביהם השאירו.
הנשר, מוטת כנפיו השיב."
מטבעונים; הם כמובן, מטבעות. ובהשוואתם - לצפעים, בא - שמואל להגיד; שאלו האחראים, על - האוצר ומטבעות - הכסף במדינה, אינם אלא, נחשי - צפע, המשאירים - את עקבותיהם, בכל - כיס.
לעתיד - לבוא, ע"פ חזון - הירושלמי; הנשר - הגדול! הלא, הוא הרמב"ם - יקום - לתחיה; ויראה - להם, מה זה.
"הירח,
בקע מתוך הלַיִל.
מעל השממה,
רוח קדים... "
בית - זה, בא לבטא - את, הרוח הפסטורלית, והאוירה - הציורית; שתנשב - לעתיד לבוא, מעל השממה - שתשאר, לאחר שכולם - יושמדו (הרי, כולם - רעים).