אני אופה לי תורה
בחום בינוני.
ותורתי נאפית לי
קרעים קרעים.
אני עומדת מנגד,
בין הקוצרים.
תורתי טבולה בחומץ.
מנותחת נתחים.
אמרת:
קשר- תורה מונח ועומד,
בואי נטלנו.
נתפור לנו קשרים.
ואני כבר רחצתי את רגלי.
סומסום הפתח
-
מילים של קסם פותחות לפעמים מערות חשוכות
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מדהים. אטול לי את הרשות לנתח, כפי ראות עיניי והבנת שכלי הדל: ----------------------------------------------------------- הכותבת בשירהּ "יד סולדת" מתארת את הקשר בין אדם לתורתו, בהשפעת חג השבועות, שהינו חג מתן תורה וחג הקציר. שני אלמנטים אלה - תורה וקציר החיטים - משולבים יחד בפעולה של "אפיית תורה", כאפיית הלחם (שהוא תוצר החיטים). כמו כן, התורה נמשלה ללחם. הכותבת בחרה להראות את המבט האישי שלה על חג השבועות וההשתתפות שלה בו. לפי הכותרת של השיר אפשר כבר להבין בתחילה שיש כאן ריחוק מסויים מדבר חם (ואח"כ מתברר - קדוש) שהאדם וידו אינם מורגלים בו. בית א': אפיית התורה, כאפיית הלחם (כפי שהזכרתי). החום שאינו גבוה ואינו נמוך מסמל את הלהט הפושר לאורהּ של תורה והמבט הנייטרלי על לימוד התורה. האפייה היא בעצם התהליך האחרון לפני קבלת התוצר המושלם, והציפייה לקבלת התוצר כנראה אינה גבוהה. יכול להיות ש"חום בינוני" מראה על זהירות של השלבים האחרונים כדי לא להרוס את התורה. למרות הזהירות - התורה נאפית קרעים-קרעים. אינה מושלמת. אינה "טובה לאכילה". אולי כבר מתחילה הוכנסה התורה לתנור קרועה ולא מוכנה לאפיה. במקרה כזה יש אולי ניגוד למה שהזכרנו בתחילה - הכותבת כ"כ להוטה כבר להינות מן התורה שאינה שמה לבה למעשיה. התורה הקרועה מרמזת על חטא העגל ושבירת הלוחות. הכותבת מקבלת תוצר שבור וקרוע מכיוון שחטאה, אולי. הכותרת "יד סולדת", מקבלת מירב משמעותה כאן ובסיום, כאשר המושג "יד סולדת" משומש במשנה ובתלמוד כדי להראות על דבר חם מאוד, שאין היד יכולה לגעת בו. הכותבת מנסה להמחיש עד כמה התורה "חמה" בשבילה (למרות שחיממה אותה על חום נמוך), ועל כן אינה יכולה לגעת בתורתה ולתקן את הקרעים שנוצרו בה. בית ב': בבית זה הכותבת שוב מקשרת את התורה לפעולת הכנת הלחם, אך "קופצת" כמה שלבים אחורה, לשלב הקציר. הקציר מעיד על כניסה קרובה של חג השבועות, ושיש להתכונן אליו התורה "מוכנה". הקוצרים הם האנשים האחרים המתכונננים לחג ומכינים את תורתם. הכותבת עומדת בין הקוצרים שתורתה כבר בידה, אך טבולה בחומץ. למרות שהיא הקדימה את כולם בחיפזונה (רמז לפסח מצרים), תורתה כבר "החמיצה" והתקלקלה. ההטבלה של התורה בחומץ, המסמל דבר רע, יכולה להיות עקב החום של התורה. כדי שיד הכותבת לא תסלוד בתורתה, היא טבלה אותה בחומץ, בדברים רעים וחיצוניים, כדי שתוכל לאחוז בה. תורתה הפכה למעין דבר טמא. שוב, יש כאן תורה שאינה שלמה, שאינה חלק מהאינסוף. ה"נתחים" מעלים אסוציאציה של סיפור "פילגש בגבעה", ושוב מכניסים את עניין הטומאה והחטא. בית ג' וסיום: עירוב דמות הפונה אל הכותבת. מיד עולה הקשר שבין השיר למגילת רות, שבעיקרה הדמויות של רות ובעז - בעל השדה. סיפור מגילת רות גם הוא קורה בזמן קציר חיטים. הדמות רואה את "עוניה" הרוחני של הכותבת ואת תורתה שאינה תורה, ומאירה לה שישנם עוד קשרי תורה, עוד אלומות של אור אלוקי שאפשר ליטול מן השדה ולאפות מהן לחם (שהרי לעניים נותרו לקט, שכחה ופאה). אפשר לעזוב את הורה שהחמיצה ולקחת לשבועות תורה חדשה. הדמות השנייה מבקשת לעזור לכותבת ולהנחות אותה בהכנת התורה - "בואי נטלנו" "נתפור לנו...". בניגוד לקרעים ולנתחים, הדמות השנייה מבקשת לעבוד בדקדוק על הכנת התורה ולתפור לאט לאט כל חלק לפני האפייה. בסיום השיר הכותבת כבר ממהרת ללכת ולעזוב את השדה עם תורתה הישנה והחמוצה. רחיצת הרגליים נהוגה כשנכנסים למקום קדוש, וכאן ה"מקום" הינו חג השבועות. היא אינה שומעת לאחרים הקוראים לה שתורתה אינה מתאימה ויש לעמול על התורה ולתופרה, וישר יוצאת מן השדה. רחיצת הרגליים היא גם עניין של טומאה וטהרה, ועולה אירוניה - איך ייתכן שהכותבת מכינה עצמה לקבלת תורה ורוחצת רגליה כשתורתה הישנה החמיצה מחטאה? רחיצת הרגליים באה בקשר לסלידת הידיים כדי להדגיש עד כמה הכותבת אדישה למעשיה. היא רחצה את ידיה כבר כשאפתה את הלחם מרוב חומו, ועכשיו רוחצת היא את רגליה ועוזבת מפני חום התורה הסובב אותה, אך אינה בודקת מהו מקור החום אלא מתעלמת ומגנה על עצמה מפניו. תיאור רחיצת הרגליים מזכיר את המלאכים הבאים אל אברהם - הוא מבקש מהם לרחוץ את רגליהם מחשש לעבודה זרה. ----------------------------------------------------------- אין צורך לומר שאהבתי. תודה! [ליצירה]
- [ליצירה] נפלא. הכתיבה טובה, ועדינה ושומרת על מתח (גם אם נראה שמבינים מההתחלה, צריך לקרוא עד הסוף, להיות בטוחים) [ליצירה]
- [ליצירה] שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח. אוי, סליחה על האורך. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי! היו כמה ביטויים שהתלבטתי בנוגע להתאמה שלהם לשפה, אבל בקריאה שניה הם הסתדרו. תודה רבה [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. אולי אני צריכה לחשוב על תגובה ממצה יותר, אבל כרגע זה כל מה שיש לי לומר. תודה, היה לי כיף לקרוא [ליצירה]
- [ליצירה] י'גמד, אני הייתי פה הרבה לפניך! גם בכפירה וגם במקלחת. ואמא תהיה עדה שלי. חוצמיזה, זה בדיוק מה שניסיתי לומר, שאנחנו עושים בעצמנו את כל מה שנראה לנו לא מוסרי, כולל בזבוז מים [ליצירה]
- [ליצירה] השיר וצמדי המילים וכפלי המשמעויות יפים. אבל, האמת היא שאופטימיות מועילה רק אם היא מעודדת אותך לעשות דברים בפועל שיגרמו לשינוי. סתם להיות אופטימיים, לחייך ולפנטז לא יועיל. צריכה להיות לנו תקווה. אבל תקווה טובה לא כשהיא משתקת אלא כשהיא גורמת לפעול! צריכה להיות לנו תקווה שאנחנו יכולים לשנות! כלומר- לעשות, לא סתם להיות אופטימיים. פסימית אחת [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי. עצוב. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא מבינה מספיק בציור, אבל נראה לי שלציור הזה מגיעה תגובה. [ליצירה]
- [ליצירה] כמה כוח צריך [ליצירה]
- [ליצירה] רגיש כ"כ [ליצירה]
תגובות