אני אופה לי תורה
בחום בינוני.
ותורתי נאפית לי
קרעים קרעים.
אני עומדת מנגד,
בין הקוצרים.
תורתי טבולה בחומץ.
מנותחת נתחים.
אמרת:
קשר- תורה מונח ועומד,
בואי נטלנו.
נתפור לנו קשרים.
ואני כבר רחצתי את רגלי.
סומסום הפתח
-
מילים של קסם פותחות לפעמים מערות חשוכות
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מדהים. אטול לי את הרשות לנתח, כפי ראות עיניי והבנת שכלי הדל: ----------------------------------------------------------- הכותבת בשירהּ "יד סולדת" מתארת את הקשר בין אדם לתורתו, בהשפעת חג השבועות, שהינו חג מתן תורה וחג הקציר. שני אלמנטים אלה - תורה וקציר החיטים - משולבים יחד בפעולה של "אפיית תורה", כאפיית הלחם (שהוא תוצר החיטים). כמו כן, התורה נמשלה ללחם. הכותבת בחרה להראות את המבט האישי שלה על חג השבועות וההשתתפות שלה בו. לפי הכותרת של השיר אפשר כבר להבין בתחילה שיש כאן ריחוק מסויים מדבר חם (ואח"כ מתברר - קדוש) שהאדם וידו אינם מורגלים בו. בית א': אפיית התורה, כאפיית הלחם (כפי שהזכרתי). החום שאינו גבוה ואינו נמוך מסמל את הלהט הפושר לאורהּ של תורה והמבט הנייטרלי על לימוד התורה. האפייה היא בעצם התהליך האחרון לפני קבלת התוצר המושלם, והציפייה לקבלת התוצר כנראה אינה גבוהה. יכול להיות ש"חום בינוני" מראה על זהירות של השלבים האחרונים כדי לא להרוס את התורה. למרות הזהירות - התורה נאפית קרעים-קרעים. אינה מושלמת. אינה "טובה לאכילה". אולי כבר מתחילה הוכנסה התורה לתנור קרועה ולא מוכנה לאפיה. במקרה כזה יש אולי ניגוד למה שהזכרנו בתחילה - הכותבת כ"כ להוטה כבר להינות מן התורה שאינה שמה לבה למעשיה. התורה הקרועה מרמזת על חטא העגל ושבירת הלוחות. הכותבת מקבלת תוצר שבור וקרוע מכיוון שחטאה, אולי. הכותרת "יד סולדת", מקבלת מירב משמעותה כאן ובסיום, כאשר המושג "יד סולדת" משומש במשנה ובתלמוד כדי להראות על דבר חם מאוד, שאין היד יכולה לגעת בו. הכותבת מנסה להמחיש עד כמה התורה "חמה" בשבילה (למרות שחיממה אותה על חום נמוך), ועל כן אינה יכולה לגעת בתורתה ולתקן את הקרעים שנוצרו בה. בית ב': בבית זה הכותבת שוב מקשרת את התורה לפעולת הכנת הלחם, אך "קופצת" כמה שלבים אחורה, לשלב הקציר. הקציר מעיד על כניסה קרובה של חג השבועות, ושיש להתכונן אליו התורה "מוכנה". הקוצרים הם האנשים האחרים המתכונננים לחג ומכינים את תורתם. הכותבת עומדת בין הקוצרים שתורתה כבר בידה, אך טבולה בחומץ. למרות שהיא הקדימה את כולם בחיפזונה (רמז לפסח מצרים), תורתה כבר "החמיצה" והתקלקלה. ההטבלה של התורה בחומץ, המסמל דבר רע, יכולה להיות עקב החום של התורה. כדי שיד הכותבת לא תסלוד בתורתה, היא טבלה אותה בחומץ, בדברים רעים וחיצוניים, כדי שתוכל לאחוז בה. תורתה הפכה למעין דבר טמא. שוב, יש כאן תורה שאינה שלמה, שאינה חלק מהאינסוף. ה"נתחים" מעלים אסוציאציה של סיפור "פילגש בגבעה", ושוב מכניסים את עניין הטומאה והחטא. בית ג' וסיום: עירוב דמות הפונה אל הכותבת. מיד עולה הקשר שבין השיר למגילת רות, שבעיקרה הדמויות של רות ובעז - בעל השדה. סיפור מגילת רות גם הוא קורה בזמן קציר חיטים. הדמות רואה את "עוניה" הרוחני של הכותבת ואת תורתה שאינה תורה, ומאירה לה שישנם עוד קשרי תורה, עוד אלומות של אור אלוקי שאפשר ליטול מן השדה ולאפות מהן לחם (שהרי לעניים נותרו לקט, שכחה ופאה). אפשר לעזוב את הורה שהחמיצה ולקחת לשבועות תורה חדשה. הדמות השנייה מבקשת לעזור לכותבת ולהנחות אותה בהכנת התורה - "בואי נטלנו" "נתפור לנו...". בניגוד לקרעים ולנתחים, הדמות השנייה מבקשת לעבוד בדקדוק על הכנת התורה ולתפור לאט לאט כל חלק לפני האפייה. בסיום השיר הכותבת כבר ממהרת ללכת ולעזוב את השדה עם תורתה הישנה והחמוצה. רחיצת הרגליים נהוגה כשנכנסים למקום קדוש, וכאן ה"מקום" הינו חג השבועות. היא אינה שומעת לאחרים הקוראים לה שתורתה אינה מתאימה ויש לעמול על התורה ולתופרה, וישר יוצאת מן השדה. רחיצת הרגליים היא גם עניין של טומאה וטהרה, ועולה אירוניה - איך ייתכן שהכותבת מכינה עצמה לקבלת תורה ורוחצת רגליה כשתורתה הישנה החמיצה מחטאה? רחיצת הרגליים באה בקשר לסלידת הידיים כדי להדגיש עד כמה הכותבת אדישה למעשיה. היא רחצה את ידיה כבר כשאפתה את הלחם מרוב חומו, ועכשיו רוחצת היא את רגליה ועוזבת מפני חום התורה הסובב אותה, אך אינה בודקת מהו מקור החום אלא מתעלמת ומגנה על עצמה מפניו. תיאור רחיצת הרגליים מזכיר את המלאכים הבאים אל אברהם - הוא מבקש מהם לרחוץ את רגליהם מחשש לעבודה זרה. ----------------------------------------------------------- אין צורך לומר שאהבתי. תודה! [ליצירה]
- [ליצירה] גאוני, כרגיל זה בהחלט היה מפתיע. וכמובן- כתוב מקסים. צפרדע נשאר צפרדע... למעשה, לולא הסוף, הייתי יכולה לחשוב שמלכתחילה הוא היה צפרדע. כמו שזה מוסיף על הרקע לאגדה, זה גם נותן משהו לגבי ההמשך. אחרי זה, אי אפשר להניח ש"הם חיים באושר עד עצם היום הזה". ואולי הנסיכה לא עשתה עסקה טובה אחרי הכל. סיפור טוב הוא כזה שאפשר תוך כדי קריאה, לראות אותו מתרחש. והספור הזה עונה לקריטריון. [ליצירה]
- [ליצירה] [ליצירה]
- [ליצירה] אוהבת את הכתיבה הכאילו סתמית ומשעשעת, שמעבירה בצורה חלקה רעיונות שיכלו להיות כבדים ומעיקים. אכן, כבוד לירושלים. רק דבר אחד- השאלה הראשונה היא מעולה, וקצת מעמידה בצל את שלוש השאלות האחרות. אנ'לא יודעת אם זה טוב או רע, זה פשוט ככה. [ליצירה]
- [ליצירה] אוף, נו, שיניתי. אבל הן באמת ביקרו שם בטיול השנתי. וגם בנחל אלכסנדר. מקווה שחוש האמנות האנין שלכם לא נפגע יתר על המידה. ותודה על הביקורות [ליצירה]
- [ליצירה] אולי: אך הגוש- ענק, מונח לי על ליבי ? [ליצירה]
- [ליצירה] האחות הגדולה? חצוף!!! (לו היית לפחות קורא את הספר) אבל סופר, ממש יפה! כל הכבוד, הזוי קטן. עלה והצלח. [ליצירה]
- [ליצירה] מעולה, אין ספק. הבחירה היותגר, והידיעה שזה לא יועיל... "ושאר "אם"- לכאורה דרך להתחמק מלחרוז, אבל כאן זה בהחלט יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] אמן. לו יותן לנו לשמוע קול א-לקים, ולו כזה של "שמעו שמוע ואל תדעו"... שיר חזק [ליצירה]
- [ליצירה] צודק קראתי שוב, אלו הרגשות שהיו כנראה לפני שהמציאו את המילה המסובכת הזו (פוסטמודרניזם). התחומים השונים מהם באות הדוגמאות יוצרים גיוון, ועניין. איכשהו נראה לי שאפשר ללטש עוד קצת את הסגנון (במשפט השחור האחרון) הרבה בריאות:) [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי פשוט ועמוק. והסתכלות מעניינת, גם על העולם וגם על המשנה ההיא. אני כ"כ מתגעגעת לנסיעות של ימי שישי [ליצירה]
תגובות