אני אופה לי תורה
בחום בינוני.
ותורתי נאפית לי
קרעים קרעים.
אני עומדת מנגד,
בין הקוצרים.
תורתי טבולה בחומץ.
מנותחת נתחים.
אמרת:
קשר- תורה מונח ועומד,
בואי נטלנו.
נתפור לנו קשרים.
ואני כבר רחצתי את רגלי.
סומסום הפתח
-
מילים של קסם פותחות לפעמים מערות חשוכות
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מדהים. אטול לי את הרשות לנתח, כפי ראות עיניי והבנת שכלי הדל: ----------------------------------------------------------- הכותבת בשירהּ "יד סולדת" מתארת את הקשר בין אדם לתורתו, בהשפעת חג השבועות, שהינו חג מתן תורה וחג הקציר. שני אלמנטים אלה - תורה וקציר החיטים - משולבים יחד בפעולה של "אפיית תורה", כאפיית הלחם (שהוא תוצר החיטים). כמו כן, התורה נמשלה ללחם. הכותבת בחרה להראות את המבט האישי שלה על חג השבועות וההשתתפות שלה בו. לפי הכותרת של השיר אפשר כבר להבין בתחילה שיש כאן ריחוק מסויים מדבר חם (ואח"כ מתברר - קדוש) שהאדם וידו אינם מורגלים בו. בית א': אפיית התורה, כאפיית הלחם (כפי שהזכרתי). החום שאינו גבוה ואינו נמוך מסמל את הלהט הפושר לאורהּ של תורה והמבט הנייטרלי על לימוד התורה. האפייה היא בעצם התהליך האחרון לפני קבלת התוצר המושלם, והציפייה לקבלת התוצר כנראה אינה גבוהה. יכול להיות ש"חום בינוני" מראה על זהירות של השלבים האחרונים כדי לא להרוס את התורה. למרות הזהירות - התורה נאפית קרעים-קרעים. אינה מושלמת. אינה "טובה לאכילה". אולי כבר מתחילה הוכנסה התורה לתנור קרועה ולא מוכנה לאפיה. במקרה כזה יש אולי ניגוד למה שהזכרנו בתחילה - הכותבת כ"כ להוטה כבר להינות מן התורה שאינה שמה לבה למעשיה. התורה הקרועה מרמזת על חטא העגל ושבירת הלוחות. הכותבת מקבלת תוצר שבור וקרוע מכיוון שחטאה, אולי. הכותרת "יד סולדת", מקבלת מירב משמעותה כאן ובסיום, כאשר המושג "יד סולדת" משומש במשנה ובתלמוד כדי להראות על דבר חם מאוד, שאין היד יכולה לגעת בו. הכותבת מנסה להמחיש עד כמה התורה "חמה" בשבילה (למרות שחיממה אותה על חום נמוך), ועל כן אינה יכולה לגעת בתורתה ולתקן את הקרעים שנוצרו בה. בית ב': בבית זה הכותבת שוב מקשרת את התורה לפעולת הכנת הלחם, אך "קופצת" כמה שלבים אחורה, לשלב הקציר. הקציר מעיד על כניסה קרובה של חג השבועות, ושיש להתכונן אליו התורה "מוכנה". הקוצרים הם האנשים האחרים המתכונננים לחג ומכינים את תורתם. הכותבת עומדת בין הקוצרים שתורתה כבר בידה, אך טבולה בחומץ. למרות שהיא הקדימה את כולם בחיפזונה (רמז לפסח מצרים), תורתה כבר "החמיצה" והתקלקלה. ההטבלה של התורה בחומץ, המסמל דבר רע, יכולה להיות עקב החום של התורה. כדי שיד הכותבת לא תסלוד בתורתה, היא טבלה אותה בחומץ, בדברים רעים וחיצוניים, כדי שתוכל לאחוז בה. תורתה הפכה למעין דבר טמא. שוב, יש כאן תורה שאינה שלמה, שאינה חלק מהאינסוף. ה"נתחים" מעלים אסוציאציה של סיפור "פילגש בגבעה", ושוב מכניסים את עניין הטומאה והחטא. בית ג' וסיום: עירוב דמות הפונה אל הכותבת. מיד עולה הקשר שבין השיר למגילת רות, שבעיקרה הדמויות של רות ובעז - בעל השדה. סיפור מגילת רות גם הוא קורה בזמן קציר חיטים. הדמות רואה את "עוניה" הרוחני של הכותבת ואת תורתה שאינה תורה, ומאירה לה שישנם עוד קשרי תורה, עוד אלומות של אור אלוקי שאפשר ליטול מן השדה ולאפות מהן לחם (שהרי לעניים נותרו לקט, שכחה ופאה). אפשר לעזוב את הורה שהחמיצה ולקחת לשבועות תורה חדשה. הדמות השנייה מבקשת לעזור לכותבת ולהנחות אותה בהכנת התורה - "בואי נטלנו" "נתפור לנו...". בניגוד לקרעים ולנתחים, הדמות השנייה מבקשת לעבוד בדקדוק על הכנת התורה ולתפור לאט לאט כל חלק לפני האפייה. בסיום השיר הכותבת כבר ממהרת ללכת ולעזוב את השדה עם תורתה הישנה והחמוצה. רחיצת הרגליים נהוגה כשנכנסים למקום קדוש, וכאן ה"מקום" הינו חג השבועות. היא אינה שומעת לאחרים הקוראים לה שתורתה אינה מתאימה ויש לעמול על התורה ולתופרה, וישר יוצאת מן השדה. רחיצת הרגליים היא גם עניין של טומאה וטהרה, ועולה אירוניה - איך ייתכן שהכותבת מכינה עצמה לקבלת תורה ורוחצת רגליה כשתורתה הישנה החמיצה מחטאה? רחיצת הרגליים באה בקשר לסלידת הידיים כדי להדגיש עד כמה הכותבת אדישה למעשיה. היא רחצה את ידיה כבר כשאפתה את הלחם מרוב חומו, ועכשיו רוחצת היא את רגליה ועוזבת מפני חום התורה הסובב אותה, אך אינה בודקת מהו מקור החום אלא מתעלמת ומגנה על עצמה מפניו. תיאור רחיצת הרגליים מזכיר את המלאכים הבאים אל אברהם - הוא מבקש מהם לרחוץ את רגליהם מחשש לעבודה זרה. ----------------------------------------------------------- אין צורך לומר שאהבתי. תודה! [ליצירה]
- [ליצירה] התוכן כרגיל- אין מה להוסיף. אני חייבת להוסיף רק שהתרשמתי ממש מהצורה- איך כל הבתים נראים אותו דבר, עם אותו אורך שורות.. בעיני זה יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] שוב האגו שלך עולה לך לראש... לא הכל סובב סביבך, ואפילו לא ניגנת את היצירה הזאת. סירינקס היא נימפה, שהאל פאן התאהב בה. בגלל שהוא הציק לה, היא פנתה לגאיה, שהפכה אותה לשדה קנים. פאן חיפש את סירינקס ולא מצאה, לכן ביאושו חתך לעצמו קנה וניגן בו... (מנגינה שדביוסי הלחין אלפי שנים אחרי שפאן ומאמיניו מתו) [ליצירה]
- [ליצירה] התלבטתי הרבה אם להגיב. אז באמת התמונה יפה, והשם יפה, והסיווג מתאים. איכשהו ההערה הכתובה הורסת, כי היא הופכת את זה לוויכוח. הדברים חזקים גם בלי זה. רואים שם את הכאב והחורבן, ורואים בניה חדשה, כאובה וחלקית ככל שתהיה- וכל אחד יתייחס לזה לפי השקפתו. אז נכון שאת רצית להביע משהו מסויים, אבל זה שזרקת את זה עלינו ככה, ועדיין במסגרת ה"שלושים", לא נראה לי שייך. סומסום- האבלה את חורבן ציון [ליצירה]
- [ליצירה] מבריק! (אע"פ שזאוס נולד הרבה אחרי שהאדם ביית את סוסי הפרא...) ניתוח נפלא של משמעות האלים. כתוב ממש יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שגם בתור ילד בעל רגש דתי חזק לא היית מתרגש מול תוספות. וגם בתור בוגר שחוק, לו היית מוצא פרור בייגלה בכיס יראת הרוממות ואולי גם אהבת ה' היתה מכריעה אותך. מה שרק מראה שהרבה יותר קל לאהוב את ה' דרך קיום מצוותיו ולא דרך הלימוד עליהם. ותבינו, למדתי גמרא, אהבתי את זה והתרגשתי הרבה פעמים. אבל זה לא קל. [ליצירה]
- [ליצירה] משחק המילים יפה בתוך השיר, ומשמעותי. לא כל כך אהבתי אותו ככותרת, זה חושף את הקלפים מוקדם מדי, לטעמי. בכל המקרה- השיר כשלעצמו טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] [ליצירה]
- [ליצירה] תודה למי ששלח אותך למומלצים... תיבת פנדורה שלא נשלחת מלמעלה, מאל זועם, אלא נוצרת תוך כדי חיים (מאכזבות אולי?) בתיבת פנדורה המקורית הסתתרה גם התקווה. היא נמצאת גם כאן? [ליצירה]
- [ליצירה] הקריאה כרולטה רוסית? הבנתי נכון? המממ... אם זו הכוונה, הרי שלמרות חזותו המקסימה, הרי שהשיר נוטף ארס.. נו, טוב, הוא כתוב יפה בכל מקרה. [ליצירה]
- [ליצירה] משהו ברעיון מזכיר לי את "כדור" של מייקל קרייטון. רעיון נחמד. נראה לי שהרעיון עם ההשתלבות בחלומות מנצח. אמור להיות מסר, כלומר אמירה שיפוטית כלשהי? [ליצירה]
תגובות