ריחן של הגויבות מסמל עבורי את הסתיו. בילדותי היה להורי ידיד אשר בחצרו צמח לתפארת עץ גויבות גדול. כל שנה, בתקופת החגים היה הידיד מגיע לביתנו לאחל לנו שנה טובה. בידו האחת היה נושא סל מלא גויבות גדולות וצהובות ובשניה קופסא שבה חריץ גבינת אורדה מחלב כבשים, מעשה ידיו להתפאר.

ריחן החזק של הגויבות היה משתלט על הבית. אמי, שלא אהבה אותן, הייתה מעווה את פניה וממלמלת "אני לא מבינה איך אפשר לאכול את הפרי ה... הזה" ואילו את הגבינה קבלה בשמחה ובתודה והעמידה אותה במקרר.

אבי היה קורץ לי, נוטל את הסל ומעמיד אותו במרפסת המטבח. אני הייתי ממהרת לשם, לוקחת גויבה צהובה וגדולה, שוטפת אותה ונועצת בה את שיני. טעמה המיוחד ערב לחכי והעלה חיוך על פני. הידיד היה מתבונן בי בחיבה ואומר: "גויבות – או שאוהבים או ששונאים, אין פשרות!"

לאחר אחד מן הביקורים הללו, שאלתי את אמי: "למה הוא תמיד בא לבד? אין לו אישה?"

"יש לו", השיבה אמי בחוסר רצון, "אבל היא כמעט לא יוצאת מן הבית".

"למה? הקשיתי.

אמי הביטה בי כחוככת בדעתה מה לומר ולבסוף אמרה: "היה להם בן שנהרג באחת הפעולות הצבאיות. מאז היא עצובה ולא יוצאת".

הדברים השפיעו עלי מאוד ונתעורר בי רצון עז לראות את האישה שהשכול הכה בה וריתק אותה לביתה. כאשר הודיעו הורי, לאחר כחודש, שהם הולכים לבקר את ידידם, התלוויתי אליהם גם אני.

הידיד פתח לנו את הדלת ובחיוך רחב הזמין אותנו להיכנס פנימה. אשתו עמדה מאחוריו. היא הייתה לבושה שחורים, ארשת פניה עגומה ומעיניה נשקף עצב עמוק. בסלון עמדה אפלולית והגבר מיהר לפתוח את התריסים המוגפים ולהכניס אור ואוויר לחדר.

על המזנון, על הקיר ועל הטלביזיה היו תמונותיו של הבן. מכולן נשקף בחור צעיר בעל עיניים חומות צוחקות, בלורית מתולתלת ואוזניים בולטות במקצת. את כולן הקיפה מסגרת שחורה.

האישה הובילה אותנו לחדרו אשר נשמר כפי שהיה בחייו. המיטה הייתה מסודרת בקפידה ועל הקיר, בצד תמונתו במדים הייתה תעודה ממוסגרת שניתנה להורים על ידי צה"ל. על השולחן היו מונחים מספר חפצים שנמצאו אצלו בשעת מותו. האם יישרה קמט בלתי נראה בכיסוי המיטה והתפיחה את הכר, כאילו עומד הבן לשוב ולישון עליו.

הגבר ביקש להצהיל מעט את האווירה הנכאה והזמין אותנו לבוא ולהתכבד במיץ טרי שסחט עבורנו מן התפוזים הגדלים בחצרו. הוא ואבי  ניהלו שיחה שקטה על ענייני עסקים, אולם אמי לא הצליחה ליצור כל קשר עם האם השכולה. ניסיונותיה  המאולצים לפתוח עמה בשיחה נתקלו בחומה של שתיקה.

כשעמדנו ללכת הביא לנו הגבר שקית מלאה תפוזים ואמר: "עכשיו אין גויבות, זאת לא העונה. תכינו לילדה מיץ תפוזים, יש בו הרבה ויטמינים".

מאז, כל פעם כשאני עוברת ליד אותו הבית וריח הגויבות מכה באפי, אני נזכרת בזוג ההורים השכולים, אשר כל אחד מהם התמודד בצורה שונה עם כאבו. גם תמונתו של הבן, שאותו לא הכרתי אך פניו נשקפו מכל קיר בבית הוריו, עולה לנגד עיני והוא נשאר בה צעיר לנצח.