אֵיכוֹת. הנה חודֵר בסימְפוֹנוֹת שֶׁבֶר בת-עמי וּבַת-ציון מרטיטה בְּלהָט את נחִירֵי האָף המתנשׂא לֵאמר: אין לה מנַחם, ההָר שבליבהּ לא מוצא מנוח. בת-יהודה מהסָה את השקט המר אוספת את הכָּבֵד ואת האֵבֵל מִקירות העיר. איפה בת-ירושלים הדומעת על בנות-נבִיא שהיו לאכזָר. טוב לגֶבֶר כי-יִשׂא עֹל בְּתוּלוֹתַיו. אֵיכָה שֶלוֹ, עם השיער הרַךְ והמבט המתחנן היְתה אכְזָב. 'תשעת הימים', ה'תשס"ד