בס"ד היא הולכת על הכביש,מחייכת לעצמה כשהיא חושבת על כך שדווקא כאן במקום כמו זה שכל האנשים מפחדים להיות בו,היא יכולה לפסוע בשלווה גם באמצע השבוע,ככה סתם על הכביש בחושך. כן, השעה 2 בלילה והרוח הנעימה גורמת לה להרגיש שהיא לא ממש לבד. היא מביטה על קבוצת הכוכבים שליוותה אותה במשך שנה שלימה,"צמיד היהלומים שלה". נזכרת בכל הפעמים שירדה בדרך הזו והביטה לקרוואן בו מחכות לה חברותיה,אז היא הרגישה שהחיים לא היו יכולים להיות טובים יותר. להיות מוקפת אנשים שאוהבים אותך, ילדים שמתווכחים מי יחזיק לך את היד. שאפשר להיות שם לכל מי שזקוק, לעזור בכל דרך אפשרית, שמעריכים אותך ואת מרגישה סיפוק בכל יום שעשית משהו באמת חשוב. בלי דאגות, בלי מחשבות על העתיד הקרוב. פשוט שנה של הנאה מההווה. והיא כבר מנותקת כביכול מהמקום הזה.אחרי שנת מדרשה היא נחשבת מהבנות שירות הענתיקות.אלה שהילדים בקושי מצליחים לזכור :)אבל היא חוזרת לכאן כל פעם מחדש.לרענן את הזכרונות, לא לאבד את התחושה של השייכות למקום אותו היא אוהבת. המקום שלראשונה בחייה למדה לאהוב את עצמה באמת..להכיר את עצמה, להכיר את הכוחות שלה, האנשים שאיפשרו לבטחונה העצמי לעלות כי הם העריכו אותה בגלל הדברים החשובים. לא מדדו אותה על סמך מדדים של שכל, ציונים. נתנו לה את האפשרות למצוא את מקומה החברתי למרות שהיא לא מהבנות הרעשניות והבולטות.פשוט נתנו לה להיות עצמה ולהרגיש טוב עם זה.    תודה ליישוב שגורם לי כל פעם מחדש להודות לקב"ה שהוביל אותי בחיי דווקא אליו.