הֵן דמֵנו יוצק מאחד
וימינו שולַבו זֵה מֵכבר
והלב- לו רחֶב וַפָחד
מִתכווץ, כֶהוזה אל עֳבר
מֳציב ראשי תהיות הֵגיונו
חושַק להגדיר, להקל
מה היה זה שֵאין הֲבינו
חומֵק אֵל תוכי, מִתפתל
ויודעֶת- עֶמקו רִגשותיי הצַפונים
ושפתַם משיגה אֳף אותי
קולם לא נשמע, אך מרעיד אֵיתנים
ממלֵא ומסעיר ישותי
עֵת נִרגשת, נִצרבת פרֵידה
לא דילֵג העולם נוהֳגו
ועתיד אֵת הווה יחֲטוף בחֵרדה
מחפֵש העבר מקומו
ובלֵיל יקדש אתכנס דוממֵת
חופנת שִפעת זוהֳרו
ורק תפילתי עוצמתה נִפעמת
מייחלֵת, שוקקת אושרו
תגובות