טוב. אז אל תבוא.
נכנעתי.
רק תודיע, שאני לא אמות מציפיה.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] וואו! איך הצלחת?! אין, זה המשפט שאני מזדהה איתו יותר מכל משפט אחר בערך... [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין. [ליצירה]
- [ליצירה] זה פשוט - וואו. ואין לי דרך אחרת לומר את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהפתיחה מחלישה את המשפט,כיוון שהיא ילדותית מעט ומובנת מאליה והוא יכול להיות חזק יותר אם יהיה כך: "רק תודיע,שאני לא אמות מציפיה" צחית [ליצירה]
- [ליצירה] יחי השנינות. אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] העולם מלא בויתורים לפעמים צודקים ולפעמים פשוט חבל... [ליצירה]
- [ליצירה] אז הנה תגובה: 1) תערוך לפני שאתה שולח (אישה וילדה זה "הן" ולא "הם"). 2) לא כל כך הבנתי מה רצית להביע. יש יותר מדי "אם"ים בשיר. הייתי מורידה כמה מהם, או מסדרת אחרת את השורות או.. כי זה די מאבד את המשמעות, לענ"ד. [ליצירה]
- [ליצירה] באה [ליצירה]
- [ליצירה] יווו.. אנשים! מה קורה לכם עם כל תיאורי ההתאבדויות האלה לאחרונה? וסליחה, אבנר, שאני מוציאה את זה עליך אבל - - דחיך ראבקום, אנשים. לפעמים באמת אין חשק לכלום, לא בא לצאת מהבית, לא מתחשק לאכול כלום, גם כשמדליקים (לא פותחים טלויזיה. את זה הטכנאי עושה כשהוא רוצה לבדוק מה מקולקל במכשיר..) טלויזיה קורה לעיתים שאין מה לראות או שמחליטים שהכל משעמם. אבל מכאן ועד לומר שמכל ההרהורים הוא החליט לצאת כשהוא הכין את החבל ותלה את עצמו עליו, פור גוד סטייק! שילך לישון, שיקום בבוקר ויראה אם ההרגשה שלו לא השתפרה. שיסע לאנשהו ויראה אם הוא לא יכול לנטרל את עצמו ע"י שינוי מקום ואוירה, שילך לטיפול אם כל זה לא עוזר (וכל מילה שכתובה כאן נוסתה על ידי הכותבת, לידיעתכם). אז די כבר עם הרחמים העצמיים האלה ודי להרוג את כל הגיבורים שלכם. לא לימדו אתכם בכיתה ג' שסופר טוב הוא לא זה שהורג את כל הגיבורים של הסיפור כדי לסיים אותו??? [ליצירה]
- [ליצירה] אז חומד, אי אפשר לפתוח אותך? אגב, את צריכה לזכור שגם כשפקק השעם נדחף פנימה, עדיין יוצא סוד.. את פשוט צריכה לוודא שהוא נכנס לתוך הכוס הנכונה. [ליצירה]
- [ליצירה] שיואו, יש כלנית אחרת ואוהבים אותה.. כיף לה!! [ליצירה]
- [ליצירה] יש פה איזה רעיון מעניין שמובע בדרך מאוד מוזרה. הסיפור (או המונולוג, אם את מתעקשת) מתחיל בצורה מסויימת ומדבר על משהו אחד, בצורה רצינית וסיפורית וכתובה היטב. ואז פתאום זה נהיה היתולי כזה, ולא ממש ברור וקצת מאבד את הפואנטה, שאני חושבת שהיית מצליחה להעביר יותר טוב אם היית מנסחת אחרת את הפסקה השניה. כי בפירוש יש לך את הכישרון הזה לכתוב טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] באה יקרה קבלי ממני חיבוק ענק. אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי את ההקשר של דבריך (למרות שאני מניחה שיש לי איזשהו שביב של הבנה..). את כותבת פשוט.. יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] מסכימה עם עופים. המעבר לא חלק בכלל וגם ההקשר לחיי כלב ממש לא מובן (כלבלב הולך לאבא שלו בימי שישי? מי מביא אותו לשם ולמה?), שלא לדבר על ה"שיחת אב-בן" שיש להם. הבן שואל שאלה קצרה ומיד האב פותח בוידוי מרגש וסוחט דמעות שליש על איך הוא לא היה אבא טוב מעולם אבל הוא ישתפר, ופתאום הבן קופץ למסקנות לגבי עתידם הורוד והדביק בעתיד. לענ"ד לא היית צריך לעשות את הגיבורים לכלבים. אם הסיפור היה כתוב "חלק" הוא היה עובר גם בתור בני אדם. הגילוי שהדוברים הם כלבים לא מעלה את איכות הסיפור. נהפוכו, אולי אם לא היית מרגיש צורך לסיים בנימה הומוריסטית היית משקיע יותר בעלילה. מעבר לזה, באמת צודק עופים בעניין הזה שהיטבת לתאר דברים מנקודת ראות של ילד (אם כי עכשיו כשאני בודקת שוב, לא ברור לאורך כל הסיפור בן כמה הוא. הוא מספיק קטן שיצטרכו לרחוץ אותו ומספיק גדול לנתח את חיי הזוגיות של ההורים שלו..). [ליצירה]
- [ליצירה] מאחלת לך שתזכה להשאיר את המעיל בארון ולהוציא ממנו את עצמך. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. יש לך את זה במשפטים מעולים. אהבתי את "נרשמתי לבית הספר הנחשב ביותר בתחום (בית הספר – "הכוכבים הגדולים ביותר של המחר" עם מורים שהיו הכוכבים הקטנים ביותר של האתמול)". גדול! [ליצירה]
תגובות