[ליצירה]
מה, איפה הפתרון?
מול העניים הפתרון -
'לא מוותרים על גן עדן בגלל שהדרך אבדה...' שבא בעקבות 'אני לא רוצה להכנע'....
המממ... זה נראה לי כמו איזה שהוא פתרון כזה... או כמו שהיה נוהג לצעוק רבי נחמן 'גוועעעעעעעעעעעעלללללדדדד!!!! {חסה וחלילה בלעז] אין יאוש בעולם כלל!!!!'
או כמו, להבדיל, שלמד בע"פ כבר כל מי שראה ת'סרט 'Finding Nemo' - 'ג'סט קיפ סווימינג, ג'סט קיפ סווימינג... ג'סט קיפ סויימיניג סווימינג סווימינג....':)
[או בקיצור בעברית פשוטה - קשה, אבוד, נורא, סופר בעיות, פח זבל של דיעות - ועדיין - רק שניה תנו לי להוציא פה מהכיס את הפתק של 'בשבילך נברא העולם!!' ולהיזכר בכך שהמטרה [כנראה היחידה כמעט] של התכונה הכה אפריורית באדם הקרויה 'גאווה' [רח"לללל...טפו! :-))] המטרה שלה היא בזה...
כמעט נשברים? מתעופפים באוויר של אחרים? - אבל אני לא רוצה להכנע....
נורא קשה??? אפשר להשתגע?? לא מוצא עכשיו את האור למרות שמחפש אותו בנרות מנקודה לנקודה?? - אבל לא מוותרים על גן עדן רק בגלל שהדרך אבדה....
לך, קדימה!
בעוז.
אל היכן שאף אחד עוד לא היה! [טוב זה שליפה קצת סטארטראקית שלא קשורה...:-]]
בעוז - קדימה! [תשלימו לבד את החרוז...]
[ליצירה]
//
אז צריך להפריד בין הביקורות. את מביאה ביקורת בוטה מאוד על חלק מציבור, ומערבבת בין כמה דברים כאילו הם אחד. יש כמה תופעות של 'נוער הגבעות' חלק חיוביות יותר, חלק פחות, אבל לא מערבבים את הכל כמו סלט סתם ככה... [זה לא יוצא כ"כ טעים בסוף...]
יש ביקורת על החתונות המוקדמות שלהם, זה אחד.
יש על הסגנון ה'אנטי מערבי פרנציפי', זה שני.
ויש על ההחצנה המילטנטית, זה שלישי...
על כל אחד ואחד ניתן להתווכח, ובנפרד.
להתחתן מוקדם זה לא בטוח דבר רע, זה שברוב הישיבות מעיפים מי שתהחתנן לפני שיעור ג' זה לא מוכיח דבר. [ובמקרה שמעתי על זוג שהתארס לא מזמן שכבר הורס פה את הסטסטיקה...]
ומי אמר שצריך כל הזמן ללכת ע"פ צו אופנה לבית וורסצי? כל מי שלא הולך על 'קרוקר' מנודה? ונכון, זה מזעזע לשמוע אנשים שהולכים יחפים, כמעט כמו שמזעזע לשמוע שיש כאלה [שמועה הוגנבה לאזני] שהולכים עם סנדלים [ולא רק בט' באב!!!!], אני לא קיבלתי את הלשון הרע הזה בהתחלה, עד שראיתי שיש סדיסטים כאלה...אבל עדיין, יש כאלה... את הטענה הזו אפשר לטעון גם חלקים אחרים בקלות רבה.
ולגבי ההצהרות - יש ויש. נכון, אולי אצלנו בישיבה למשל כל פעם שמתחילים לשיר [התיכונית.. לא אנחנו, כמובן..] 'זוכרני נא' אז כולם ישר מתחילים לעשות 'שששש!!!' ומחליפים שיר... ובפורים זה לא עזר עד כדי כך שהרב היה צריך להתערב 'לא לא!! לא את השיר הזה... שיר אחר!!'
נכון. אבל בישיבות אחרות זה אחרת...
קיצורים של דברים - אני חושב שהביקורת 'מעט' בוטה, בעיקר בגלל החלק האחרון, שללא המיקוד המסויים מאוד של הקטע ההוא נשמע נורא...אה...פרובייליני...
צריך להזהר בניתנת ביקורות, כי זה נשמע כאילו אף אחד לא נכנס לשם בלי לקחת איזו שאיפה מהנרגילה...
כתוב יפה, בכל אופן..
[ליצירה]
ד.א...
שאלו אותי מה זה הסימון הזה שאני עושה הרבה...
^_^
הוא די מתאים כתגובה ליצירה הזו ומשדר את מה שעשיתי בסוף הקריאה - אז נסביר אותו פה...
^_^ אומר בעצם..
אה... איך נסביר את זה...
ראית פעם חתול? (אני משער שכן...) כשמדגדגים אותו/ מלטפים אותו ככה בצוואר תחת הראש הוא עושה כזה פרצוף מעונג... כמו ילד קטן ותמים שצחוק צחוק תמים כזה או מפסוט מעצמו... (אצל רוב החתולים זה ככה)
הכוונה היא ל'מפסוטיות מעצמי' או 'מאוד מאוד נהנה בחמודיות שכזו ממשו שעשיתי'
או כמו שניסחה את זה ממש טוב סו -
^_^ = החתול הנאצי שלנו
"_)
[ליצירה]
הממ...
תחשובות ברורות וחשובות, עוברות לכולנו בימים האלה. קשה 'להתחבר' לדברים האלה בכח, ולפעמים אנחנו יושבים ומשתוממים אל מול הקינות של ט' באב, המרוחקות כל כך...
אך עדיין - חסר לי מאוד ביצירה הזו - תשובה. [אולי זה בגלל שאני פשוט לא יכול עם יצירות קצרות...] - חסר תשובה. העלנו את השאלה - מעולה. אבל עכשיו מה? עכשיו צריך גם לתת תשובה. או לפחות כיוון.
נכון, קשה להתחבר, נורא קשה. וגם כשסוף סוף אנחנו הישראלים מצליחים לשתוק למשך 2 דקות - ואולי לנסות לחשוב ולהתייחד מעט עם האהובים המזהירים [ולא סתם 'למלמל' איזה פרק תהלים, שאפשר למלמל גם אחר"כ...] - אז הכל מתערפל ושום דבר לא עולה...
נכון, זה קשה - ועדיין אחד אנו, והקשר הכלל הישראלי שלנו הוא בל ינותק. גם כשנחשוב שהוא כן - מחוברים אנחנו אכן.
...ולפעמים, כשתמשע את הרב, שר בקול שבור על הרצפה ובבכי את 'בצאתי ממצרים/בצאתי מירושלים' - פתאום אתה תבין, פתאום כל המילים יתגשמו אל מול עיינך - ותראה עד כמה שזה לא רחוק... עד כמה שזה מתחבר עד היום... ועד כמה 'צאתי מירושלים' זה גם קרה אתמול, ושלשום ועוד הרבה פעמים נוספות...
ואז אתה כבר לא תוכל לבכות...
וכשהרב יסיים את השיר הנורא הזה, ותזדעזע כולך - פתאום שיר אחר יעלה לך, ותמונות של אותה ירושלים יעלו מולך - אך רק לא בוערת ונשרפת, אלא בוהקת מזהב נחושת ושל אור - לא אור יקרות וקפאון, אלא אור של גאולה ושל תקווה...
ופתאום, כל השיר הזה יהיה אחרת... למרות הסיום הנורא שלו - אתה תחייך... תחייך לעצם זה שאתה יכול לשבת איפה שאתה יושב ולשיר אותו ולבכות אותו...
... שהנה פתאום - אכן, לכל שיריך - אני כינור....
[ואז אתה תלך למחשב ותכתוב על החלום שחלמת בלילה ותקרא לזה 'חלום - 0.166666 מנבואה...' ^_^]
תגובות